אמרי הצבי א קיא

קושית הלח"מ הנ"ל על ה"ה מהא דפוסק הרמב"ם בפ"ח מחובל דבאיבעיא אי עשו תקנת נגזל במסור מהני תפיסה אף דהוי איבעי' דלא איפשיטא והוא דאם נימא דהרמב"ם סובר כסברת הרמב"ן דד"ג דצריך לשלם הוא מדין תורה וא"כ שפיר מהני תפיסה הואיל דהנמסר יודע כמה הפסידו וטוען ברי שפיר מהני תפיסה וגבי שכירו ולקיטו דפוסק בסתמא ולא הביא כלל דמהני תפיסה ומוכח דסובר דלא מהני תפיסה התם משום דהבעה"ב בעצמו הוא מסופק דהא הוא אינו יודע רק ע"פ שכירו ולקיטו ולא מהני תפיסה הואיל דהוא מסופק בגוף החיוב ונוכל לומר תו כסברת ה"ה הואיל דהוה ספק בעיקר התקנה ועיין לעיל על (דף י"ג ע"ב) מ"ש בזה בעזה"י [אות נ"ז] בהא דגרמי אם הוי מדאורייתא מחויב או רק מדרבנן והבאתי דברי הרמב"ן ומ"ש שם בדברי הרמב"ם ע"ש ועל הדרך שכתבתי כאן ליישב דברי הטור הנ"ל הואיל דגרמי נא הוי אלא חיוב דרבנן ואם נימא דהרמב"ם סובר דגרמי הוי חיוב דאורייתא וא"כ הרי כשטוען ברי מהני שפיר תפיסתו ויתיישב בזה שפיר דברי הרמב"ם דפוסק באיבעיא דעשו תקנת נגזל במסור מהני תפיסה ודעת לנבון נקל להבין הדבר לאשורו וע"כ קצרתי במובן. שוב ראיתי בנה"מ סי' כ"ה דיני תפיסה סק"ד הביא דברי התומים הנ"ל וכ' עליו כי משולל הבנה והאריך ליישב יעיי"ש והרבה יש לפלפל בדבריו אולם אין כאן מקומו

[ה] דף יט ע"ב אר"ה לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב נקשר מאליו מאן חייב כו' וכי איתמר דר"ה בעלמא איתמר דליל הפקר אר"ה נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב כו' ופירש"י קשרו אדם חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו האי דליל בעלים והתוס' בד"ה קשרו אדם חייב לאו דוקא קשרו דה"ה אם היה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו ואפילו לא הגביהו ולא קנאו ודלא כמו שפי' הקונטרס דקניה בהגבהה כשקשרו ויש לו להאי דליל בעלים דכל תקלה שהניחה ברה"ר מחייב ביה משום בור אע"ג שלא זכה בה דע"כ לא פליגי רב ושמואל לקמן (דף כ"ח) אלא בדלא אפקריה אבל בדאפקריה בין לרב בין לשמואל היינו בור עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדברי רש"י ז"ל דהגבהה קניה גם בלא מתכוין לקנות דאל"כ הלא לא היה כאן כוונה לקנות כלל ורק שקשרו להדליל ולא הגביה כלל לשם קנין. והנה במס' ע"ז (דף מ"ג ע"א) ברש"י ד"ה מצא טבעת שכתב רש"י ז"ל ולא הגביה עד שבטלה עכו"ם עכ"ל והלא היה מצי להגביה בפירוש ע"מ שלא לקנותה. ונראה לכאורה מזה דאפילו בהגביהו בפירוש ע"מ שלא לקנותו ג"כ קנה. אלא די"ל דלעולם אם הגביה בפירוש שלא לקנותה ל"ק אלא דהש"ס קאמר שם בגמ' בדף הקודם דגזרינן דילמא מגבה לה והדר מבטל לה וא"כ י"ל ה"נ יש לגזור דילמא מגבה לה בסתמא אבל לעולם היכא דהגביה בפירוש ע"מ שלא לקנותה ל"ק ואם הגביה בסתמא בלא שום כוונה שפיר קנאה ועיין תוס' סוכה (דף ל"א ע"ב) ד"ה באשירה דמשה שכתבו וז"ל וי"ל כגון שהגביה ע"מ שלא לקנותה יעיי"ש מבואר מדבריהם דדוקא היכה דהגביה ע"מ שלא לקנות הוא דל"ק בהגבהה הא הגביה בסתמא אע"ג דלא נתכוין לקנות ג"כ קנה. ועיין ב"ב (דף נ"ד ע"א) תוד"ה אדעתא דציבי כתבו דהא דחצר קונה שלא מדעתו היינו היכא שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ולא נתכוין לקנות ל"ק הרי מבואר מדברי התוס' דבסתמא ל"ק

ועיין מוהרי"ט ח"א סי' ק"נ ובקצה"ח סי' רס"ח סק"ב ובנתה"מ שם וכבר האריכו בזה המפרשים ובעניי כבר העירותי בזה בשאלה בדיני בכור והארכתי בזה וכתבתי ליישב שלא יסתרו דברי התוס' אהדדי די"ל דיש חילוק בין אם הוא מגביה החפץ בסתמא שלא לשם קנין ולא לשם כוונה אחרת דאז אמרינן שפיר דקנה בסתמא אע"ג דלא נתכוין לקנות אותו החפץ אבל היכא דהוא מגביה החפץ לשם דבר אחר דהיינו לשם כוונה אחרת או כדי לקנות עי"ז דבר אחר ולא אותו דבר עצמו שהוא מגביה עכשיו בזה שפיר אמרינן דל"ק הואיל דנתכוין בפירוש באותה הגבהה לשם דבר אחר והוה כאילו פירש בהדיא שאינו מגבה לשם קנין דלא קנה והארכתי בזה להביא ראיה לסברא זו מדברי הרא"ש במסכת גיטין (דף ע"ז ע"ב) בהא דתיחוד ותיפתח. ומעתה י"ל דרש"י ז"ל לא ס"ל לחלק כסברא זו שכתבתי ורק ס"ל שפיר דהגבהה בלא כוונה לקנות ג"כ קנה גם כי היה הגבהה זו לצורך דבר אחר ג"כ קנה ורק אם מכוין בפירוש שלא לקנות ל"ק בע"כ ולשיטת התוס' יש חילוק בין אם ההגבהה היה סתם שלא לשום צורך איזה דבר שפיר קונה לה בהאי הגבהה בסתם אבל אם ההגבהה היתה לשום צורך איזה דבר אז כי לא נתכוין לקנות בהגבהה זו ל"ק לה בהגבהה זו וי"ל בזה. והנה הכא היתה ההגבהה כדי לקשרו בתרנגול ולא היתה הכוונה לקנות ולשיטת רש"י שפיר קנה לה בהגבהה זו ולשיטת התוס' י"ל דל"ק לה בהנבהה זו. ומעתה י"ל דהא דנקיט רש"י דקנייה בהגבהה ויש לו האי דליל בעלים היינו דלרש"י ז"ל הוה באמת הדין כן דקניא להאי דליל אבל להתוס' דסוברים דכל שנתכוין בהגבהה זו לאיזה צורך בזה אמרינן דל"ק לה בהגבהה זו וא"כ לשיטתם לא קנה לה בהגבהה זו להדליל ומש"ה שפיר הוצרכו לפרש משום דכל תקלה שהניחה ברה"ר מחויב בה משום בור אע"ג שלא זכה בה כו' והיינו דכתבו לשיטתם הדין כן ודוק ועיין לקמן (בדף כ"ג ע"א) בסוגיא דאשו משום חציו ברש"י ד"ה וכי מאחר מ"ש שם דהא ע"כ היכא דגחלת שלו נמי פליגי כו' עיי"ש. והנה בגחלת שאינו שלו הלא אם היה ההגבהה נימא דקנאה בהגבהה ונעשה שלו אם לא שנימא דהיה רק ע"י מה שליבה ונופח בפיו דלא עשה הגבהה וי"ל עוד בזה וקצרתי. ועיין לקמן בפרק המניח (דף כ"ט ע"ב) [אות ו'] מ"ש שם בזה

[ו] דף כ ע"א הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר כו' זה אין נהנה וזה אין חסר כו' ובתוד"ה זה וז"ל אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר המ"ל דפטור כיון שלא נהנה כו' ועיין בהרי"ף דמחייב בכה"ג וכ"ה שיטת הרמ"ה ועיין ברא"ש ובטור חו"מ סי' שס"ג ובש"ע שם ובב"ח שם והנ"י כתב וז"ל וכ' בעלי תוס' שזה פשוט הוא שהוא פטור דכמבטל כיסו של חבירו או כי אהדקיה לחבריה באנדרוניא שהם פטורים והרא"ה ז"ל כתב שכל הגאונים ז"ל פה אחד אומרים שהוא חייב וכ"ד רבו ז"ל ולא דמי למבטל כיסו של חבירו ולאהדקיה לחבריה דהתם גרמא בעלמא הוא אבל בכאן שדר בה ואכל פירותיה חייב בודאי כו' ומיהו אילו לא דר בה אלא שסגר כל השנה פטור כו' יעויי"ש. ולא זכיתי להבין דברי קדשו דהא באהדקיה באנדרוניא מבואר בהדיא לקמן (דף פ"ה ע"ב) בגמרא דחייב והיאך כתב הנ"י שני פעמים דאהדקיה פטור ובאותו הדיבור עצמו שם בסוף דבריו כתב בשם הרמ"ה דחייב והביא הסוגיא הנ"ל דאהדקיה באנדרוניא חייב ולא אדע פי' המלות הכי איכא פלוגתא בזה דאהדקיה באנדרוניא בודאי חייב לכ"ע והוא בש"ס בלי שום חולק. אם לא שנימא דכוונתם ז"ל בלא עשה מעשה בגוף האדם דלא הכניסו בידים רק שהיה בהחדר ובא זה וסגר הדלת דסובר הרא"ש בפרק החובל שם דפטור בכה"ג ודר בחצר דקיימא לאגרא דומה ג"כ לזה ממש כנלע"ד בכוונת הנ"י ועיין בב"ח סי' שס"ג סק"ו מ"ש בדברי הרא"ש דכאן ודברי הנ"י מורין ג"כ כן ובקצה"ח סי' שס"ג הביא דברי הב"ח יעוש"ה שכתב ע"ד הב"ח ונראה מדבריו ז"ל דלדעת הרא"ש פטור אהדקיה באנדרוניא והלא גמ' ערוכה פרק החובל דחייב כו' עכ"ל ולפי האמור הכוונה בלא הכניסו בחדר רק שהיה שם וסגר זה הדלת דבכה"ג פטור שפיר עולין הדברים עם מ"ש הנ"י וקצרתי. עוד כתב הנ"י וכ"כ הרמ"ה דכשדר בה חייב כו' אלא שחולק ז"ל ואמר דשבת שלא במקום נזק נמי כגון דאהדקיה באנדרוניא חייב כדאיתא בפרק החובל כו' ע"ש ועיין בב"ח שם ובקצה"ח תמה שם ועיין לקמן על (דף פ"ה) [או"ז] מ"ש בזה בעזה"י

[ז] שם ע"ב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך כו' מצי א"ל מאי חסרתיך או דילמא מצי אמר הא איתהנית כו' כל הסוגיא שם ובתוד"ה הא איתהנית באה"ד וז"ל וא"ת ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש פ' אלו נערות (דף ל' ע"ב) אמאי חייב האוכל זה נהנה וזה לא חסר הוא שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואין שוה כלום כו' עכ"ל. והנה לכאורה י"ל בזה דהנה בהא דתחב לו חבירו בבית הבליעה י"ל דמש"ה חייב הואיל דאם יחזירה מפיו א"כ הרי יהיה יכול להאכילה לבהמתו ואף שאינו ראוי עוד למאכל אדם מ"מ הרי עדיין הוא ראוי למאכל בהמתו ומש"ה חייב. וע"כ צ"ל דמיירי דאינו שוה רק פרוטה כשהיה עדיין ראוי למאכל אדם וא"כ כשנפסל מאכילת אדם אף שראוי למאכל בהמה מ"מ תו לא הוי ש"פ וכ"כ התוס' שם בכתובות ד"ה ל"צ דמצי לאהדורי וז"ל וא"ת והא אמרינן בחולין