אמרי הצבי א קח

דדרכו ג"כ ליפסק ע"י מציצת התרנגולין המים הבלוע בחבל משלם נ"ש על החבל ועל הדלי ואם החבל הוא חזק ואינו דבוק בלישה דמשונה הוא אינו משלם רק ח"נ וקאמר הסמ"ע דהטעם הוא הואיל דמשונה אינו משלם גם על הדלי רק ח"נ דהא אפילו אם נימא דאזלינן בתר מעיקרא אפ"ה אינו משלם גם על הדלי רק ח"נ דהא משונה הוא וע"ז כתב המחבר עוד ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם משלם נ"ש וכוונתו הוא דאפילו אם משונה הוא כגון שהחבל הוא חזק ואינו מאיס בלישה מ"מ משלם על הדלי נ"ש דהרי אז בשעת השבירה הרי הוא מזיקו וא"כ זה לא תליא כלל בין אם אזלינן בתר מעיקרא או לא וא"כ שפיר נוכל לומר דאזלינן בתר מעיקרא ואפ"ה הוה הדין דאם החבל חזק ואינו מאיס בלישה דאינו משלם רק ח"נ בין על החבל ובין על הדלי ומשום דמשונה הוא וא"כ ל"ק מהא דפסק הרמ"א לעיל בס"ה דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למק"א ונשבר דמשלם נ"ש ומשום דאזלינן בתר מעיקרא דהתם אורחי' בכך כנלע"ד בכוונת דברי הסמ"ע הנ"ל. אלא די"ל בזה דא"כ אמאי השמיט המחבר להאי דינא דדרסה על הכלי כו' שהביאו הרמ"א בס"ה דהא לפ"ד הסמ"ע הנ"ל מוכח מדברי המחבר בסי"א דפוסק ג"כ דאזלינן בתר מעיקרא שהרי כ' דאם החבל מאיס בלישה או שהחבל הוא בלוי דמשלם נ"ש גם על הדלי והלא ע"כ דס"ל דאזלינן בתר מעיקרא דאל"כ אמאי משלם נ"ש על הדלי הלא נימא דלא הוי רק כמו צרורות דאינו משלם רק ח"נ ולכאורה י"ל בזה

גם י"ל בדברי המחבר בסי"א שכתב דאם החבל הוא בלוי הוה ג"כ אורחי' וחייב בין על החבל ובין על הדלי נ"ש. והנה החילוק הזה אם החבל הוא בלוי או לא מקורו הוא מדברי התו' כאן (בדף י"ח) ד"ה והא חבל ולפי המבואר שם בפירוש התוס' בהסוגיא משמע דאם החבל הוא בלוי לא שייך לשון תשלומין על החבל ומשום דכשהוא בלוי אינו שוה כלום וצ"ע כעת

והנה לפי פי' הסמ"ע הנ"ל מ"ש לחלק בין אם הוא חבל חזק ואינו מאיס בלישה דמשונה הוא או אם הוא מאיס בלישה או בחבל בלוי דלא הוה משונה א"כ יש לכאורה לעיין אמאי לא מחלק הש"ס כן ואם נפרש כן באמת הסוגיא א"כ נוכל לומר דגם למסקנת התירוץ של רבב"א דמוקי לברייתא דקאזיל מיני' ומיני' א"כ נוכל לומר ג"כ דאזלינן בתר מעיקרא וכמו שהקשיתי לעיל ועיינתי עוד בזה וראיתי כי הרא"ש מפרש באמת כן הסוגיא בשם הראב"ד יעוין בדבריו וגם בתפארת שמואל על הרא"ש פלפל בזה ומתורץ ג"כ קושית הבעה"מ וגם הנ"י כאן האריך ג"כ בזה והרבה י"ל בזה ורק יען כי יסוד הדברים כבר הם כתובים בהרא"ש ובתפארת שמואל ובנ"י ע"כ קצרתי ודוק היטב בכ"ז

[ג] (א) שם בתוד"ה זרק כלי וז"ל נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ וסברא פשוטה הוא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל וכן הנ"י כאן כ' לחלק כן. והנה הטעם של הסברא לחלק כן הוא משום דבזורק הכלי גופיה הרי עביד מעשה בגוף הכלי ומש"ה חייב תיכף על שעת הזריקה דהוי כאילו היה השבירה תיכף בשעת הזריקה והרי שברו בידים ומחשב תו כמנא תבירא אבל בזורק אבן או חץ על הכלי הרי לא עביד כלל מעשה בגוף הכלי ומש"ה לא בא החיוב עד שעת השבירה ומקמי השבירה לא מיחשב עדיין כשבור ומש"ה אמרינן דאם זרק חץ על הכלי ובא אחר ושברו במקל קודם שהגיע החץ להכלי דהשני חייב כנ"ל בסברת התוס'. והנה דין זה דאם זרק חץ על הכלי ובא אחר ושברו במקל קודם שהגיע החץ להכלי דהמשבר חייב ולא הזורק לא הובא כלל להלכה בש"ע רק ראיתי בחו"מ סי' שפ"ו ס"ד בש"כ ס"ק כ"ח שכ' דהב"ח הביא דברי התוס' והנ"י הנ"ל ופסק כן להלכה ע"ש. ולענ"ד היה נראה לפמש"ל ליישב קושית הבעה"מ. על הרי"ף שהביא להא דרבה בזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דהמשבר פטור והזורק חייב דמשמע דפוסק דבתר מעיקרא אזלינן ובהא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי כו' פוסק כרבב"א דמשני דקאזיל מיני' ומיני' אלמא דלא אזלינן בתר מעיקרא וכתבתי בזה דנוכל לומר שפיר דהרי"ף פוסק דלא אזלינן בתר מעיקרא ומש"ה הביא להא דרבב"א דקאזיל מיני' ומיני' והא דפוסק לדינא דרבה בזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דהמשבר פטור והזורק חייב דהטעם דחייב הזורק משום דינא דגרמי הואיל דהשבירה היה מחמתו מכח הזריקה אבל לעולם דלא אזלינן בתר מעיקרא והש"ס דבעי למפשט בעיא דרבא מהא דרבה דאזלינן בתר מעיקרא הוא משום דרבה לית ליה דד"ג וכמבואר לעיל. וא"כ יש לומר דהתוס' כתבו לחלק בין אם זרק הכלי דחייב הזורק אבל אם זרק החץ או האבן על הכלי וקודם שהגיע החץ והאבן על הכלי קדם אחר ושיבר להכלי דהמשבר חייב והזורק פטור ולא אזלינן בתר מעיקרא דאי אזלינן גם בכה"ג בתר מעיקרא א"כ לא משכחת לה בצרורות דמשלם ח"נ התוס' כ' כן לרבה דפוטר דד"ג וא"כ ע"כ הא דרבה סובר דחייב הזורק והמשבר פטור הוא משום דסובר דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ קשה אמאי גבי צרורות אינו משלם אלא ח"נ נימא דהוה כאילו הבהמה הזיקה בגופה ממש דהא אזלינן בתר מעיקרא וא"כ הוה כאילו הזיקה תיכף אז בשעה שהתיזה הצרורות ולישלם נ"ש ואי דנימא דבצרורות גלי ההלכה למשה מסיני דאינו משלם רק ח"נ א"כ קשה אדרבה נילף מינה דלא אזלינן בתר מעיקרא ואף דצרורות הוה הלמ"מ וק"ו אין דנין מהלכה וכדאיתא במס' נזיר סו"פ כה"ג מ"מ במה מצינו י"ל דדנין מהלכה וגם י"ל דאין זה לימוד מהלכה כלל רק גילוי מילתא בעלמא הוא דלא אזלינן בתר מעיקרא וא"כ היה קשה להו להתוס' דנילף מצרורות דלא אזלינן בתר מעיקרא ומש"ה דייקי התוס' דיש חילוק בין אם זורק הכלי גופיה לזורק חץ או אבן על הכלי ובא אחר ושבר להכלי קודם שהגיע החץ או האבן להכלי. אבל לדידן דפסקינן דלא אזלינן בתר מעיקרא והא דבזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דפסקינן דהזורק חייב והמשבר פטור והטעם דהזורק חייב אף דלא אזלינן בתר מעיקרא הוא משום דד"ג וא"כ שפיר נוכל לומר דאין חילוק כלל בין אם הזורק הכלי ובא אחר ושברו לבין אם זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר ושברו דבשניהם הוה הדין דהזורק חייב ומשום דד"ג ולא קשה מהא דצרורות דאינו משלם אלא ח"נ דהא גבי צרורות לא נוכל לחייב משום דד"ג דהא בבהמה פטור דד"ג וכמ"ש הרא"ה מובא בנ"י פרק הפרה וכ"פ בש"ע חו"מ סי' שפ"ו וא"כ הואיל דלדידן נוכל לומר דאין חילוק כלל בין זרק הכלי לבין זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר ושברו דבשניהם הוה הדין דהזורק חייב והמשבר פטור והמחבר בס"ס שפ"ו שהביא לדינא דאם זרק הכלי ובא אחר ושברו דהזורק חייב והמשבר פטור הביא הדין דמבואר בהדיא בגמ' ונכלל בזה ג"כ אם זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר ושברו דג"כ הוה הדין כן דהמשבר פטור והזורק חייב ולא הוצרך המחבר להביא דין זה דאין חילוק כלל בזה כן הי' נלע"ד ודוק היטב בזה. ואין לדחות ולומר דבזורק כלי דעושה מעשה בגוף החפץ י"ל דחייב מדד"ג אבל בזורק חץ אין עושה מעשה בגוף החפץ דז"א דזורק חץ ג"כ מיקרי עושה מעשה בגוף החפץ כיון דהחץ יבא בודאי להחפץ, קצרתי במובן

(ב) וראיתי בקצה"ח סי' ש"צ סק"א שהביא דברי התוס' הנ"ל וכ' אמנם מדברי הרא"ש נראה דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא שכ' בפ' כיצד הרגל גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב וז"ל ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל הרא"ש ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי א"כ מה קשי' ליה מדרבה דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות והו"ל זורק חץ אלא ודאי דהרא"ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי וכן מוכח מדברי הטוש"ע בסי' תי"ח ס"י וז"ל עשה האחד אש ובא אחר והוסיף כו' יעיי"ש. והנה לפמ"ש דתוס' לא כתבו כן רק לפום סוגית הש"ס דבעי הש"ס למיפשט דאזלינן בתר מעיקרא מהא דרבה דסובר דד"ג פטור וע"כ דסובר דאזלינן בתר מעיקרא היה קשה להו להתוס' דאמאי משלמי צרורות רק ח"נ והוכרחו לחלק בין זורק חץ לזורק כלי משא"כ לדידן דפסקינן דד"ג חייב א"כ גם בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו במקל ג"כ אמרינן דהראשון חייב והשני פטור וגם התוס' מודו לזה להלכה וגם בש"ע סי' תי"ח ס"י שפוסק דעשה האחד אש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ע"ש ג"כ א"ש פסק זה משום דגם בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו במקל ג"כ הזורק החץ חייב וכמש"ל: