אמרי הצבי א קו

אליתא מנ"ל נפקא ליה מהיכא דנפקה ליה לר"ש דתניא (ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת דברי ר' יהודה א"ל ר"ש וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח אלא לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח ורבי יהודה אי מהתם הו"א קאי אארעא ועביד במפוחא קמ"ל עכ"ל ועיין בפירש"י שם והרי חזינן דלר' יהודה היינו אומרים דהצתת אליתא כשירה בזר אע"ג דכתיב והאש על המזבח והיינו בגוונא דעביד במפוחא ולא מיקרי נגיעה ומשכחת שפיר דזר מצית האליתא וע"י נפיחה דלא מיקרי נגיעה במזבח ומש"ה צרכינן קרא ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח ללמד דהצתת אליתא פסולה בזר והרי שמעינן בפירוש דנפיחה לא הוי כנגיעה ממש ודוחק לחלק בין אם מנפח בפיו לבין מנפח במפוחא ע"י כלי דהא אם נימא דהרוח שע"י הנפיחה מקרי נגיעה א"כ אף כי עביד הנפיחה ע"י כלי ג"כ מקרי נגיעה והרי הוא נגע במזבח ע"י הכלי נפיחה ונגיעה ע"י כלי ג"כ מיקרי נגיעה וי"ל בזה

והנה ראיתי עוד הפעם במנח"י וראיתי כי הרגיש בעצמו בראיה זו ורק שהביא מסוגיא זו ראיה להיפוך דנפיחה מיקרי נגיעה שכ"כ שם וז"ל וא"ל דאדם מבהמה לא יליף ז"א דהא מוהרי"ל בתשובה סי' רכ"א למד מהאי דפרק כיצד הרגל דמועיל נפוח באש לענין בשולי עכו"ם משום דכגופו דמי וכן הוא הסכמת הפוסקים והש"ע כמבואר ביו"ד סי' קי"ב ע"ש הרי בהדיא דרוח א' לכל. וכן יש להביא קצת ראיה מהא דאיתא ביומא מ"ה קאי אארעא ועביד במפוחא וכן לענין שבת הנופח חייב משום מבעיר כ"ז היה נראה לפום ריהטא עכ"ל הרי שהרגיש בעצמו בראיה זו מהא דיומא ורק שהביא ראיה דנפיחה כנגיעה והמעיין היטב בסוגיא שם יראה מבואר בפירוש דלא הוי כנגיעה

והנה בהא שכתב הראיה מהא דיו"ד סי' קי"ב מדמהני נפוח באש לענין פת עכו"ם וכמבואר שם בש"ע ס"ט המעיין בטוש"ע שם יראה דהא דהשלכת קיסם מהני הוא רק משום הכירא וכמבואר בטור וברמב"ם פ"ז מהל' מ"א וא"כ י"ל דהואיל דהוא משום הכירא א"כ גם נפוח באש הוה הכירא ואין ספר המוהרי"ל בידי לעיין בו מ"ש הראיה מסוגיא דידן

והנה להלכה מסיק לקולא ורק שכ' דנכון להחמיר מטעם קירוב דעת ובעל נפש ראוי להחמיר עיי"ש. וכן נכון להתנהג. ועיין בירושלמי מסכת שבת פרק במה מדליקין ה"ה הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתים א"ר אבדימי אחוי דר' יוסה הדא אמרה נפח בכלים ושברן משלם נ"ש ועיין בק"ע שם ובתוספותיו ד"ה הדא מהכא שמעינן נמי דהמנפח באש כמבשל דמי ונ"מ לבישולי עכו"ם דהו"ל שמסייע לעכו"ם ועיין ביו"ד סי' קי"ג עכ"ל וי"ל בזה

ועיין בש"ע או"ח סי' ש"ח ס"ג בהג"ה וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד ולא מיקרי טלטול תשו' מהרי"ו עכ"ל הרי שכתב הלשון דלא הוי טלטול כו' ואולי י"ל דבמוקצה הקילו וצ"ע בזה

ועיין מסכת כריתות (דף כ ע"א) היו לפניו שתי נרות דולקות כו' להדליק ולכבות וכיבה והדליק בנשימה אחת חייב כו' וברמב"ם פ"א מהל' שבת הי"א והנה גבי חיוב חטאת לא מתחייב רק דוקא כי עביד מעשה בגופו ועיין לקמן בב"ק (ל"ב ע"א) ובתו' ד"ה איהו קעביד מעשה ע"ש וא"כ שמעינן דנפיחה מיחשב מעשה ממש בגופו וא"כ בדינו של המנח"י הנ"ל נראה דאסור מדינא וצ"ע בזה

[ב] (א) שם ע"ב בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תפשוט ליה מדרבה כו' כל הסוגיא. והנה הראשונים ז"ל האריכו בכאן כי קשה להם דברי הרי"ף ז"ל דפוסק דבתר מעיקרא אזלינן דהא בס"פ כיצד הרגל הביא להלכה הא דרבה וז"ל שם ואמר רבה זרק כלי מראש גגו ובא אחר ושיברו במקל פטור מ"ט דא"ל מנא תבירא תבר עכ"ל וא"כ מוכח דפוסק דאזלינן בתר מעיקרא ואילו בריש פירקין הביא להאי ברייתא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נ"ש ומסיים עלה והוא דקאזיל מיניה ומיניה והוא כתירוצא דרב ביבי בר אביי ולפי סוגית הש"ס הא דמשני רב ביבי ב"א להאי תירוצא דקאזיל מיניה ומיניה הוא משום דמוקי לברייתא הנ"ל דלא נידוק מיניה דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ לשיטת הרי"ף ז"ל דפוסק דבתר מעיקרא אזלינן א"כ לא צריך לאוקמי האי ברייתא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי דקאזיל מיניה ומיניה הא אפילו בלא אזיל מיניה ומיניה ג"כ משלמין נ"ש משום דבתר מעיקרא אזלינן. ועיין בבעה"מ בסוף פרק כיצד והוא שייך לר"פ כיצד כתב וז"ל אמר רבה זרק כלי כו' הרי"ף ז"ל כתבה למימרא דהלכתא הוא ואנן מספקא לן מלתא מדחזינן לרבא דהוא בתרא דאיבעיא ליה אי אזלינן בתר תבר מנא או בתר מעיקרא ולא איפשיטא ליה הילכך חיישינן לה ודיינינן לה כממון המוטל בספק וחולקין אע"ג דבעלמא לא דיינינן ליה כה"ג הכא חיישינן לרבה דפשיטא ליה ולמאי דפסק הרב ז"ל ודיינינן בהכי בדרך פשרה ואנו תמהין על הרי"ף ז"ל דכתב בההוא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי והוא דקאזיל מיניה ומיניה אלמא בתר תבר מנא אזלינן ואי ס"ל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן קשינן אהדדי עכ"ל הבעה"מ ז"ל. והרמב"ן במלחמות האריך לתרץ דברי הרי"ף ז"ל ותורף תירוצו הוא וז"ל באה"ד שם ויש דרך אחרת בפי' זו השמועה בעצמה והוא שנפרש ונאמר דרבה בתר בסוף אזיל והא דקאמרינן בגמרא ותפשוט ליה מדרבה ה"פ תפשוט דבתר בסוף אזלינן מדאמר רבה ובא אחר ושברו במקל פטור ולא אמר הראשון חייב דאי ס"ד בתר מעיקרא אזיל היל"ל הראשון חייב ואשמעינן רבותא ולא לימא דשני פטור דשני אפילו אזלת בתר בסוף פטור כיון שסופו להשבר ואין לו דמים עכשיו אלא ודאי מדאיצטריך ליה פטורא דשני ש"מ דראשון נמי פטור דבתר בסוף אזלינן עכת"ד והאריך בביאור הסוגיא לפי"ז יעוש"ה ועיין ברא"ש ז"ל כאן שהביא בשם הראב"ד ז"ל ליישב קושית הבעה"מ הנ"ל וז"ל אפשר שסובר הרב מה שתי' רב ביבי ב"א דקאזיל מיניה לא מוקי לה במאוסי בלישה אלא אפילו בלא מאוסה בלישה על שבירת כלי משלם נ"ש כדאזיל מיניה שרוצה לשתות מן הכלי ואע"ג דלגבי חבל משונה הוא ומשלם ח"נ כו' ויעויין היטב ברא"ש מ"ש בזה ועיין ג"כ בשמ"ק כאן שהביא הראשונים נ"ע שהאריכו בזה. אולם רש"י ז"ל מפרש כבעה"מ ז"ל ולא כמלחמות שכן פי' בד"ה פטור המשברו וחייב הזורק אלמא בתר מעיקרא אזלינן והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמי ששברו הוא דמי עכ"ל וא"כ לפום פי' זה קשיין דברי הרי"ף אהדדי וכמו שהקשה הבעה"מ. והנה הרמב"ם ז"ל פסק ג"כ כהרי"ף רביה להני שני דינים דבפ"ז מחובל הי"ב וז"ל הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלום וקדם אחר ושיברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ ה"ז הא' פוטר שלא שיבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי ונמצאו כשובר כלי שבור ואין זה כגורם וכן כל כיוצא בזה פטור עכ"ל וכתב ה"ה מימרא פסוקה (ב"ק כ"ו ע"ב) ומתוך לשון רבינו נראה שהזורק חייב אם הכלי אינו שלו כו'. וכן עיקר עכ"ל והנה מ"ש רבינו ז"ל הלשון ה"ז הא' פטור הוא ר"ת וצ"ל ה"ז האחרון פטור וא"כ נקיט רבינו הלשון האחרון פטור משמע אבל הראשון דהיינו הזורק חייב דהא הרמב"ם כתב להאי דינא סתמא וכלל בו אפילו אם זרק הכלי של ראובן ובא שמעון ושברו במקל ונכלל בו ג"כ אם בעל הכלי בעצמו זרק הכלי שלו מן הגג ובא אחר ושיברו במקל. ואילו בפ"ב מהל' נזקי ממון הי"ד כתב היו מחטטין בחבל ונפסד החבל ונשבר הדלי משלמין נ"ש והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר ואם היה על החבל אוכל ובעת אכילתן פסקוהו משלם גם על החבל נ"ש עכ"ל והרי פוסק הרמב"ם כשינויא דרב ביבי ב"א שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן דהיינו הא דמתרץ הש"ס דקאזיל מיניה ומיניה ולפי פסקו של הרמב"ם דבתר מעיקרא אזלינן א"כ ל"צ לומר דמיירי שנתגלגל הדלי מחמתן ועיין בלח"מ שם שהביא דקושית הבעה"מ והרמ"ה על הרי"ף יקשה ג"כ על הרמב"ם יעוש"ה. ובש"ע חו"מ סי' שפ"ו ס"ד הזורק כלי מראש הגג ואין תחתיהם כרים וכסתות ובעודם באויר בא אחר ושברם במקל הזורק חייב והמשבר פטור דחשבינן ליה כשבור משעה שזרקו ובסי' ש"צ סי"א פסק להאי דינא דתרנגולים שהיו מחטטין בחבל דלי דאם אזיל מיניה ומיניה חייב נ"ש וקשה ג"כ הני שני דינים אהדדי

ולענד"נ ליישב קושית הבעה"מ על הרי"ף דהנה שפיר י"ל דהרי"ף ג"כ מפרש כפירש"י דהא דאמר רבה דהזורק