אמרי הצבי א קה

במתני' הזאב והארי והדוב כו' הרי אלו מועדין פירש"י בד"ה הרי אלו מועדים אפילו בנשיכה ובכל ניזקין ומשלמים בעלים שלהם נ"ש עכ"ל ומבואר דבכל הני שהם מועדין מתחילתן משלם לעולם נזק שלם אפילו במידי דלאו אורחייהו להזיק באופן זה כגון בנשיכה וכדומה. ולכאורה נראין הדברים כסותרים ועיין בתוד"ה והנחש שכתבו דלאו בכל עניני היזק חשיבי מועדים אלא כל אחד במידי דאורחיה כגון שבא זאב וטרף ארי ודרס או טרף להניח אבל במידי דלאו אורחיה כגון ארי שטרף ואכל וכן שאר הזיקות דלאו אורחייהו לא הוו מועדים אלא משלם ח"נ ובמידי דאורחייהו דמשלם נ"ש היינו דוקא כו' ע"ש. והרי מבואר דתוס' ס"ל דגם בהני דמועדין מתחילתן מ"מ במידי דלאו אורחייהו להזיק לא משלמי רק ח"נ והוא כמו שפירש"י בגמרא על מימרא דשמואל שהבאתי. ושיטת הרמב"ם ז"ל הוא כמו שפירש"י במשנה דהני דמועדין מתחלתן אם הזיקו אפילו במידי דלאו אורחייהו להזיק ג"כ משלמי נ"ש עיין בפרק א' מהל' נזקי ממון ה"ו וז"ל ה' מיני בהמה מועדין מתחלת ברייתן להזיק ואפילו הן בני תרבות לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן חייב נ"ש עכ"ל ודקדק הלח"מ מדברי הרמב"ם דסובר דהני דמועדין מתחילתן חייבין לעולם לשלם נ"ש אפילו במידי דלאו אורחיה להיזק ודלא כשיטת התוס' הנ"ל והאריך שם בזה והביא דברי רש"י ז"ל הנ"ל דפי' דמשלם ח"נ ולא הביא כלל דברי רש"י ז"ל במשנה שהבאתי וי"ל בכ"ז

[סד] שם טז ע"ב תוס' ד"ה שחשדוהו בזונה דירמיה כהן הוה וזונה אסורה לכהן. ולכאורה י"ל אמאי הוצרכו התוס' לומר הטעם דירמיה היה כהן הלא אפילו ישראל לוקה על זונה דהא ע"כ לא חשדוהו שנשא זונה וא"כ אין חילוק בין ישראל לכהן דגם ישראל לוקה אם בעל זונה משום לאו דלא יהיה קדש ועיין ברמב"ם פ"א מהל' אישות ה"ד משנתנה תורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה ובראב"ד שם וז"ל אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם כו' ע"ש וא"כ בין להרמב"ם ובין להראב"ד ישראל הבא על הזונה לוקה ועיין ברמב"ם פי"ב מהל' איסורי ביאה ה"ג בד"א כשהיה הבועל ישראל אבל כהן הבא על העכו"ם לוקה מן התורה משום זונה ואחד זונה עכו"ם ואחד זונה ישראלית ובבעילה לבד לוקה שהרי אינה בת קידושין עכ"ל ועיין בה"ה שם ושם איירי בזונה כותית ויש חילוק בין ישראל לכהן אבל בזונה ישראלית אין חילוק כלל בין ישראל לכהן ואפילו ישראל הבא על זונה ישראלית לוקה משום לאו דלא תהיה קדשה. ואולי כוונת התוס' שחשדוהו מזונה כותית ומש"ה כתבו התוס' דכהן הוה. או י"ל דתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ן החולק על הרמב"ם בזה מובא בחינוך מצוה תק"ע עיין שם היטב אבל כהן הבא על הזונה לוקה

כיצד הרגל פרק

שני

[א] דף יז ע"ב ת"ר תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהן משלמין נ"ש ברוח שבכנפיהן משלמין ח"נ סומכוס אומר נ"ש תניא אידך תרנגול שהיה מפריחו ממקום למקום ויצתה רוח מתחת כנפיה ושיברה את הכלים משלם ח"נ סתמא כרבנן. ושם (בדף י"ח ע"ב) ת"ש דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ"ש ואמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים משלם ח"נ כו' כל הסוגיא

והנה בספר מנחת יעקב בתשובות הנספחות לספר מנח"י סי' י"ג שאלה אם מותר לנפוח עפרורית מבגדי אשתו נדה תשובה הנה לכאורה היה נראה לאסור בזה מדין נגיעה ממש דכחו כגופו דמי וכדאיתא בפרק הכונס (נ"ט) אחד הביא את העצים וא' הביא את האור בא אחר וליבה המלבה חייב הרי אף שלא עשה רק הפחת רוח בעלמא חייב כאילו הזיק בגופו והאריך בזה וכתב שם להביא ראיה מסוגיא דידן וז"ל ויש עוד להביא ראיה דהוי כגופו ממש מהא דאיתא בפרק כיצד הרגל תרנגולת שהיה מפריח ממקום למקום ושברה כלים ברוח שבכנפהן דכחו כגופו דמי ומשלם ח"נ לחכמים ולסומכוס נ"ש וכן איתא עוד שם תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו וסוס שצנף וחמור שנער ושיבר משלם נ"ש הרי אף בכחו שאין בו ממש נמי אמרינן דהוי כגופו וכ"כ הטור וש"ע סי' ש"צ כו' יעויי"ש ולבסוף כתב דאע"ג דכחו כגופו דמי מ"מ כנגיעה ממש לא הוי וראיה לזה מהא דפסחים סו"פ מי שהיה אר"י א"ש מנפח אדם בית הפרס והולך ופירש"י שם וגזור רבנן שמא יש כאן עצם כשעורה ומטמא במגע או במשא דהיינו היסט הילכך מנפחו בפיו ואם יש עצם גדול יראנו ועצם כשעורה נדחה בנפיחתו עכ"ל רש"י ואי הוי כנגיעה א"כ נפיחה זו מאי אהני ליה הלא מ"מ נוגע ע"י הנפיחה כו' עכ"ל המנח"י. והנה לכאורה יש לעיין בראיה זו דנוכל לומר דהפי' הוא דאם יהיה עצם כשעורה הלא יראנו והכוונה הוא דיראנו אם הזיזו ממקומו ע"י הנפיחה ואז באמת יהיה טמא מכח הנפיחה ואם יהיה עצם גדול הלא גם מקודם הנפיחה יראנו ולא ינפח כלל ולא ילך על אותו מקום ורק עיקר החשש הוא דילמא היה עצם קטן כשעורה וע"ז אמרינן דע"י הנפיחה יתברר הדבר אם יש שם עצם כשעורה ויזיזנו ממקומו ע"י נפיחה א"כ הלא יראנו ואם ע"י הנפיחה יזיזנו ממקומו ויהיה באמת טמא ואם יהיה פחות מכשעורה אינו מטמא כלל ודוקא בבית הפרס דהוא שדה שנחרש אז הוא דמתירין ע"י נפיחה ובשדה שנאבד בה קבר לא שייך בדיקה זו כלל ועיין מסכת מ"ק (דף ה' ע"ב) כן היה נראה לכאורה. אולם לשון רש"י ז"ל משמע דגם עצם כשעורה מתפזר ברוח וטהור גברא ההלך שם. ועיין רש"י ברכות (י"ט ע"ב) ד"ה מנפח וז"ל לפניו שאם היה שם עצם יראנו כו' ע"ש. הרי דרש"י ז"ל סתם וכתב שאם היה שם עצם יראנו ומשמע דאף עצם כשעורה יראנו וא"כ נוכל לומר דהכוונה הוא דאם יזיזנו ע"י נפיחתו באמת יהיה טמא וכמ"ש. והנה אח"כ ראיתי ברש"י מסכת עירובין (דף ל ע"ב בד"ה) מנפח אדם וז"ל שדה שנחרש בה קבר דכולה ספיקא כו' אם יש עצם גדול נראה מאליה ועצם קטן נראה בנפיחה ואינו מסיט ברגליו עכ"ל הרי מבואר בהדיא ברש"י ז"ל כאן בהדיא כמ"ש. ועיין חגיגה (כ"ה ע"ב) ברש"י ד"ה שבודקין לעושי פסח כו' בודקו בנפיחה ואם יש עצם כשעורה ראהו ונשמט ממנו ועצם כשעורה אינו מטמא באהל אלא במגע ובמשא לפיכך בודק בנפיחה שלא יסיטנו ברגלו עכ"ל ולשון זה של רש"י ז"ל משמע דנראה בנפיחה ונשמט ממנו אבל אינו מבואר שניזוז ממקומו בנפיחה ורק סוף לשונו ז"ל שכתב לפיכך בודק בנפיחה שלא יסיטנו ברגלו משמע קצת דניזוז ע"י דנפיחה ורק שלא יסיטנו ברגלו ויש לפרש גם סוף הלשון שלא יהיה ניזוז כלל בנפיחה ג"כ וי"ל בזה. והתוס' בחגיגה שם ציינו לעיין בברכות מפי' ר"י החסיד וכעת זכינו שנדפס תוס' ר"י חסיד על ברכות והאריך שם בזה עייש"ה שהביא דהוא רק על שעבר אם הוא טמא וי"ל בכ"ז. ועי' שמ"ק ברכות (י"ט ע"ב) הנדפס מחדש כתב ג"כ הלשון אם היה שם עצם נדחה הוא ע"י נפיחתו כלשון רש"י בפסחים הנ"ל

והנה לכאורה היה נלע"ד להביא ראיה דנפיחה לאו מילתא היא מהא דאיתא במס' יומא (מ"ה ע"א) ת"ר בכל יום היו שתים מערכות והיום שלש כו' עד ור' יהודה ההוא להצתת אליתא הוא דאתא דתניא היה ר"י אומר מנין להצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח ת"ל והאש על המזבח תוקד בו א"ר יוסי מנין שעושה מערכה לקיום האש ת"ל והאש על המזבח תוקד בו ור' יוסי הצתת