אמרי הצבי א קד

בתם אי הוה שייך למיפרך הכי מוהר"י כ"ץ ז"ל עכ"ל הרי מבואר דבסברא כל דהו מסתלק לעשות צריכות ואף שאין הסברא אמת לגמרי ורק הואיל דיש קצת סברא לומר כן נקיט התנא שתיהם בכדי שלא נטעה. וא"כ י"ל דבאמת עבד ועכו"ם שוים ואין לאחד מעלה יותר על חבירו כלל וא"כ תו הוה לאשה מעלה יותר משניהם. וא"כ שפיר י"ל דאם בירך תחלה שלא עשני אשה תו לא צריך לברך שלא עשני עבד ושלא עשני עכו"ם ואם בירך שלא עשני עבד קודם שבירך שלא עשני עכו"ם יש לעיין אם מברך אח"כ שלא עשני עכו"ם דהיינו אם עבד יש לו מעלה נגד עכו"ם. ולכאורה י"ל דהואיל דחייב במצות שהאשה חייבת א"כ יש לו מעלה נגד עכו"ם וא"כ אם בירך תחלה שלא עשני עבד אינו מברך תו שלא עשני עכו"ם כן היה נלע"ד נכון לכאורה להלכה. וראיתי בחיי אדם כלל ח' ס"ב שכתב ואם הקדים לברך שלא עשני עבד לא יברך עוד שלא עשני עכו"ם ואם הקדים שלא עשני אשה לא יברך עוד שלא עשני עבד וכ"ש שלא עשני עכו"ם שיש בכלל מאתים מנה כיון שבירך על החמור כ"ש על הקל עכ"ל אולם ראיתי בספר ברכי יוסף להגאון חיד"א ז"ל סי' מ"ו אות ח' אם בירך שלא עשני אשה תחלה מברך אח"כ שלא עשני עבד ושלא עשני עכו"ם הרב פר"ח והרב זקן שמואל בתחלת ספרו עכ"ל וכן הורה זקן הגאון מליסא ז"ל בסידור דרך החיים שלו

[סא] שם ע"ב תוס' ד"ה והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא נראה דדוקא למ"ד פלגא דנזקא קנסא אבל למ"ד פלגא דנזקא ממונא לא מחייב כלל דמהי תיתי דמקרן לא אתיא דקרן אורחיה הוא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי והאי משונה הוא דלאו אורחא דכלבא למיכל אימרי רברבי אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא הוי תולדה דקרן כו'. והנה סוברים התוס' דהואיל דאמרינן פ"נ ממונא הוא משום דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי והוי אורחיה לאזוקי וא"כ לא מצינן למילף להיכא דלאו אורחיה לאזוקי דיהיה חייב. וא"כ למ"ד פ"נ ממונא לא מגבינן כלל בכלבא דאכיל אימרי הואיל דמשונה הוא ולא חייב כלל ואפילו בא"י דאיכא סמוכין לא מחייב כלל בכלבא דאכיל אימרי וכן בכל היזק שהוא משונה. ויש לדייק משיטת רש"י ז"ל דאפילו למ"ד פ"נ ממונא הוא ג"כ סובר דחייב בכלבא דאכיל אימרי אע"ג דמשונה הוא וסובר דגובין אותו בבבל ג"כ והטעם הואיל דסובר פ"נ ממונא ואע"ג דמשונה הוא התורה חייבה וה"ה לכל מידי דהוא משונה חייב לשלם ח"נ ולאו דוקא בקרן הוה הדין כן דהנה במס' כתובות (מ"א ע"א) ברש"י ד"ה לאו בחזקת שימור קיימי אם לא ישמרו בעלים שלא יזיקו אלא מזיקין אפילו נזקא דלאו אורחיה הילכך על מרייהו רמיא לנטורינהו וזה שלא שמרו בדין הוא דנישלם כולה אלא דרחמנא חס עליה ומיהו מה שמשלם בדין משלם עכ"ל. הרי מבואר ברש"י דלמ"ד פ"נ ממונא משום דלאו בחזקת שימור קיימי ומעותדין הן להזיק אפילו נזקא דלאו אורחיה והתורה הוא דחס דלא לישלם רק פ"נ וא"כ חזינן דהתורה גלי דבכל מידי דלאו אורחיה משלם ח"נ וה"ה לכלבא דאכיל אימרא משלם ג"כ ח"נ אפילו למ"ד פ"נ ממונא וגובין אותו בבבל ג"כ. והא דקאמר הש"ס והשתא דאמרת פ"נ קנסא האי כלבא דאכיל אימרי כו' משונה הוא ולא מגבינן בבבל קאי דוקא למ"ד פ"נ קנסא אז הוא דלא מגבינן בבבל אבל למ"ד ממונא שפיר מגבינן בבבל ג"כ אע"ג דמשונה הוא והוה ממש כמו קרן ודלא כשיטת התוס' הנ"ל כנלע"ד לשיטת רש"י ז"ל. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה הכי גרסינן בשם הרשב"א והוא כשיטת התוס' הנ"ל והביא ג"כ בשם גליון תוס' ע"ד התוס' הנ"ל לחלק בין היכא דהוה לגמרי לאו אורחיה לבין היכא דאורחיה קצת ע"ש ואין נ"מ לדינא לפי' הנ"ל ועיין ג"כ בשמ"ק שם ד"ה והשתא מ"ש בזה

[סב] דף טז ע"ב אמר שמואל ארי ברה"ר דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב דרס ואכל פטור כיון דאורחיה למדרס הו"ל כמו שאכלה פירות וירקות דהו"ל שן ברה"ר ופטור טרף לאו אורחיה היא כו' והתניא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נ"ש הב"ע שטרפה להניח הא אכלה קתני בשנמלכה ואכלה מנא ידעינן ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא כו' ופירש"י בד"ה ועוד דשמואל נמי דאמר טרף ואכל חייב אמאי חייב דילמא הכי הוא דטרף ע"מ להצניעו ונמלך ואכל וליפטר עכ"ל ולכאורה ק"ל דהא דשן ברה"ר פטור משום דאורחיה הוא הוא דוקא היכא דאכלה אז ברה"ר ופטור אבל היכא שהזיקה ברה"ר ולא אכלה אז רק אח"כ נהי דאז על שעת אכילה פטור כיון דהוה שן ברה"ר אבל על שעת ההיזק דהיינו בשעה שהמית דאז לא הוה שן דהא לא אכלה אז דבשלמא היכא דהזיקה ואכלה תיכף דההיזק היה ע"ד כן לאכול תיכף שפיר מיקרי שן ברה"ר ופטור משא"כ היכא דלא היה דעתה לאכול תיכף א"כ ההיזק לא הוה תו מטעם שן ורק קרן הוא דהוה וא"כ הול"ל דעל גוף ההיזק בשעת המיתה חייב מטעם קרן כגון אם כשהיתה חיה היתה שוה מאתים ולאחר המיתה אינה שוה רק מנה דעל המנה חייב לשלם ח"נ מטעם קרן ועל האכילה מה שאכלה אח"כ את הנבילה השוה מנה על זה פטור הואיל דתו הוי שן ברה"ר דפטור. וכעין חילוק זה מחלק הרא"ש ז"ל בפרק כיצד לקמן סי' ג' וז"ל אכלה כסות או כלים משלם ח"נ ק"ל אמאי לא קתני אכלה בהמה מה שאין דרכה לאכול כגון כלב שאכל אימרי רברבי ושונרא דאכל תרנגולי דהוה רבותא טפי דאע"ג דאכילה גמורה היא ויש הנאה להזיקה אין משלם אלא ח"נ כו' הילכך נראה לי לפרש הא דאמרינן לעיל האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכיל תרנגולי משונה הוא ולא מגבינן ליה בבבל אפחת שפחתה המיתה קאמר דלא מגבינן בבבל אבל דמי הנבילה משלם אם אכל בחצר הניזק ואם ברה"ר מה שנהנה כו' עכ"ל. ועיין בטוח"מ סי' שצ"א ובש"ע שם סעיף ו' ע"ש וא"כ הכא בנידון דידן הוה הסברא להיפוך וא"כ קשה מאי פריך הש"ס דשמואל דאמר טרף ואכל חייב אמאי חייב דילמא היה ע"מ להצניעו ונמלך ואכל נימא דשמואל דאמר טרף ואכל חייב היינו על הפחת מה ששוה הנבילה פחות ממה שהיתה שוה כשהיתה בחייה דזה צריך לשלם מטעם קרן אבל על גוף הנבילה מה שאכלה אח"כ בזה דילמא באמת פטור ורק על זה שפחתה המיתה זה צריך לשלם ח"נ כדין קרן ולכאורה י"ל בזה. אם לא שנאמר דהיה דוחק להש"ס לפרושי דהא דאמר שמואל טרף ואכל חייב דקאי רק על מה שפחתה ע"י המיתה אבל על גוף הנבילה פטור הואיל דשמואל אמר סתם טרף ואכל חייב ומשמע דחייב לשלם הכל גם על גוף נבילה שאכלה ומש"ה שפיר פריך הש"ס ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא

ואולם י"ל בהא דקאמר הש"ס הב"ע שטרפה להניח הא אכלה קתני בשנמלכה ואכלה מנא ידעינן כו'. ולכאורה י"ל בזה לפמ"ש הרשב"א ז"ל לעיל דף ב' ע"ב בד"ה אבל במחוברת וז"ל דאדרבא בנזיקין ספיקו דידהו להחמיר כאיסורין כו' והבאתיו לעיל שם וא"כ קשה דמאי פריך הש"ס מנא ידעינן והיינו דמנא ידעינן שטרפה להניח ורק אח"כ נמלכה ואכלה דנחייבו הלא אף אם הוא רק ספק ג"כ חייב מספיקא לחומרא כמו איסורין דאזלינן בספיקי דידהו לחומרא וכן קשה נמי בהא דפריך הש"ס עוד ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא ופרש"י דשמואל דאמר טרף ואכל חייב אמאי חייב דילמא הכי הוא דטרף ע"מ להצניעו ונמלך ואכל וליפטר ומאי פריך הש"ס והלא אף לא הוי רק ספק ג"כ חייב לשלם דבנזיקין אזלינן בספיקי דידהו לחומרא כמו גבי ספק איסורין ולכאורה צ"ע בזה. הן אמת כי דברי הרשב"א ז"ל אינם מובנים לכאורה כי לכאורה נראה הרבה סוגיות בש"ס הסותרים דבריו. וכבר הארכתי לעיל על (דף ב' ע"ב) [או"ד] בביאור דבריו הקדושים וליישבם וכתבתי לחלק בין היכא דאנו מסופקין אם היה כלל נזק או מי הזיקו או כמה היה ההיזק לבין היכא דידעינן כמה היה ההיזק ומי היה המזיק ורק שאנו מסופקין אם התורה חייבה על נזק זה וכתבתי דהרשב"א דכתב דבנזקין אזלינן בספיקו לחומרא הוא דוקא בכה"ג היכא דידעינן כמה היה הנזק ומי היה המזיק ורק דלא ידעינן אם התורה חייבה על היזק זה עיין לעיל מ"ש בזה. וא"כ הכא דומה ג"כ לדברי הרשב"א ז"ל דהא ידעינן מי היה המזיק וכמה היה הנזק ורק שאנו מסופקין אם הוא בכלל קרן הואיל דלאו אורחיה וחייב או דהוא בכלל שן דאורחיה ופטור ברה"ר וא"כ הול"ל דאזלינן בספיקא לחומרא ואולי י"ל דהואיל דהכא הוה ג"כ עיקר הספק אם היה מעיקרא תיכף בשעת ההיזק כוונתה להצניע ולאכול או כוונתה היה רק להזיק ואח"כ נמלכה לאכול ותו לא דמי להא דאנו מסופקין אם התורה חייבה על היזק זה ועדיין צ"ע וצא אוכל כעת לברר הדבר

[סג] שם טז ע"ב אמר שמואל ארי בר"ה כו' טרף ואכל חייב ופירש"י בד"ה חייב דלאו אורחיה הוא ותולדה דקרן הוא ומשלם ח"נ ברה"ר עכ"ל. והנה מבואר בדבריו דכל דלאו אורחיה אינו משלם, רק ח"נ ואפי' באותן שהם מועדין מתחילתן כגון ארי וזאב ונמר ואינך ולעיל בהא דקתני