אמרי הצבי א קא

שכתב דקיי"ל כרבנן והיינו דהמשחרר עבדו שעשאו אפותיקי אינו חייב לשלם וכתב דלא דמי לשורף שטר חבירו דהתם בדחבריה קעביד מעשה אלמא דעיקר החילוק הוא בין אם עושה המעשה במידי דהוא שלו ורק שגורם בזה היזק לחבירו לבין אם עושה ההיזק במידי דהוא של חבירו אבל אין חילוק כלל בין אם עושה ההיזק במעשה ובין אם עושה ההיזק בדיבור בלבד רק אפילו אם עושה ההיזק בדיבור בלבד כל שעושה זה במידי דחבריה ג"כ חייב וכמבואר בתוס' ב"ק הנ"ל וגם שיטת הראב"ד הוא ג"כ כשיטת התוס' הנ"ל

הן אמת דבעיקר הדבר בהא דהכהנים שפגלו יש להראשונים ז"ל שיטה אחרת בזה והוא דכהנים שפגלו מיקרי מזיק במעשה דהואיל דהשחיטה הוא שלא כדין א"כ מיקרי מזיק במעשה ועיין ברמב"ן בדיני דגרמי שכ"כ בפירוש. אולם שיטת התוס' שהבאתי הוא כמ"ש דגם במזיק בדיבור בלבד ג"כ מיקרי מזיק כמו מזיק במעשה ואין חילוק כלל בין מזיק בדיבור בלבד לבין מזיק במעשה ורק עיקר הדבר הוא לחלק בין אם הוא מזיק במידי דידיה ורק שבא מזה היזק לחבירו לבין אם הוא מזיק במידי דחבריה ואפילו אם הוא מזיק רק בדיבור בלבד כל שהוא מזיק במידי דחבריה חייב כנ"ל בשיטת הראב"ד ז"ל. ומעתה יתורץ קושיא הנ"ל ובהקדם יבואר עוד דבר אחד דהנה לקמן בב"ק (דף מה ע"ב) אמר ראב"א לא פטר ר"י אלא צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת וכתבו בתוס' שם ד"ה לא וז"ל מסברא אומר כן דאטו משום שנעשה מועד גרע ויפטר אפילו מח"נ בשמירה פחותה וא"ת התינח לחומרא דאית לן למימר צד תמות במקומה עומדת מסברא כדפרישית אלא לקולא דאין משתלם אלא מגופו כו' מנ"ל. וי"ל הואיל וצריכין אנו לומר צד תמות במקומה עומדת לחומרא וה"ה לקולא ומיהו לפטור בהודאתו כו' עכ"ל התוס' ועיין בשמ"ק שם ד"ה לא פטר ר"י מ"ש בזה ועיין עוד שם בשמ"ק ד"ה אבל וז"ל וא"ת א"כ לר"י לא משכחת לה כופר שלם י"ל דאף לר"י משכחת כופר שלם שעל צד המועדת חייבו הכתוב את הכופר דכתיב והועד בבעליו כו' אם כופר יושת עליו הרשב"א ז"ל עכ"ל ועיין לקמן (בדף מ"א ע"ב) בתוד"ה הביאו לב"ד שכתבו ג"כ כדברי השמ"ק הנ"ל ועיין ברמב"ם פרק ז' מהל' נזקי ממון הלכה ב' וז"ל היה מועד לקרן ימין ואינו מועד לקרן שמאל ויצא אחר ששמרו כראוי ונגח בין בקרן ימין בין בשמאל משלם ח"נ. וכתב הראב"ד בהשגות וז"ל א"א מגופו כר"י עכ"ל ובה"ה וז"ל היה מועד לקרן ימין מימרא פ"ד (דף מ"ה ע"ב) בשם רב וי"מ שאם הזיק בקרן ימין שהוא מועד שפטור לגמרי ואין כן דעת הרב ז"ל ורבו הפירושים באותה שמועה ופירוש ח"נ מגופו משתלם וכ"כ בהשגות א"א מגופו כר"י ע"כ ופשוט הוא דח"נ משום צד תמות הוא ומגופו בדוקא כדין תם בעלמא ולפיכך לא חשש רבינו ז"ל לפרש עכ"ל ועיין בלח"מ שם מ"ש בזה

(ד) והנה לכאורה י"ל דאם נימא דצד תמות במקומה עומדת א"כ קשה היאך יכול להפקיר לשור המזיק הלא יש להניזק חלק בו דהא גבי תם שהזיק סובר ר"ע דיש להניזק חלק בהשור תיכף משעת נגיחה אפילו קודם העמדה בדין וכמש"ל בפירקין בשם הראשונים [נ"ו אוק"ג] וא"כ גם גבי מועד אף דמשתלם מעליה מ"מ הלא יש לו להניזק חלק בהשור המזיק ג"כ מכח צד תמות וא"כ הרי החציה של הנזק הוא של הניזק ואיך יכול המזיק להפקירו דנהי דאף אם מת השור אחר גמ"ד צריך הניזק לשלם הכל מן העליה היינו משום דעל צד המועדת חייבו הכתוב לשלם נ"ש וכמ"ש השמ"ק בד"ה לא פטר ר"י דעל צד המועדת חייבו הכתוב לשלם כופר שלם וה"נ אמרינן דעל צד המועדת חייבו הכתוב לשלם נ"ש אבל מ"מ הלא יש להניזק חלק בגוף השור המזיק תיכף משעת הניזק וא"כ קשה היאך יכול המזיק להפקירו. אולם באמת א"ש דהמזיק מפקיר כל השור ונהי דלא חל על חלק הניזק מ"מ מועיל הפקירו על השאר דהפקר לחצי חפץ מהני ג"כ ואפילו אם נימא דלא מהני מ"מ היינו דוקא היכא שמניח לעצמו עדיין חצי בהחפץ אבל אם אין לו רק חצי חפץ וכגון שותף א' דיכול להפקיר כל חלקו בודאי ובחידושי למס' ב"מ ריש פרק אלו מציאות הבאתי ראיה לזה מהתוס' במסכת כריתות (דף כד ד"ה) דאמרו לו עי"ש וא"כ ה"נ הרי המזיק מפקיר השור ומהני הפקירו ודוק כי קצרתי במובן. ולפי ההצעה הנ"ל נוכל ליישב קושית הפלפלא חריפתא גם לשיטת הראב"ד הנ"ל דסובר דדוקא היכא דקעביד מעשה בדחבריה הוא דחייב גרמי אבל לא היכא דבדנפשיה קעביד מעשה ורק שמגיע מזה היזק לחבירו בכה"ג פטור מ"מ הכא א"ש גם לשיטת הראב"ד דבאמת פסקינן דצד תמות במקומה עומדת וא"כ כשהמזיק מפקיר השור הרי קא עביד תו מעשה בדחבריה ואם שור שוה מנה נגח שור שוה אלף הרי השור המזיק הוא של הניזק ולא חל כלל ההפקר של המזיק ומ"מ הב"ד גומרין הדין בכה"ג ואם אין החצי הנזק עולה לדמי כל השור המזיק מ"מ הואיל דשותפים הם ואינו מבורר חלקו של הניזק ורק יש להניזק חלק בכל השור א"כ מקרי שפיר בדחבריה קא עביד מעשה וא"כ שפיר חייב מדד"ג אם הפקירו בכוונה בכדי לפטור א"ע והא דקתני נגח ואח"כ הפקיר פטור היינו דוקא היכא דהמזיק לא ידע כלל שהשור שלו הזיק דאז גרם לחבירו היזק בשוגג וגרמי בשוגג פטור וכמש"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל ודוק היטב בכ"ז

אולם כ"ז אינו אלא לפלפולא דהא לא יתכן רק אם נימא גרמי חייב מדאורייתא אבל אם נימא דד"ג לא הוי רק מדרבנן א"כ קשה קושיא הנ"ל. וגם אם נימא דלא אמרינן צד תמות במקומה עומדת דהא איכא אמוראי בב"ק (מ"ה ע"ב) דפליגי בזה ג"כ אינו מיושב קושיא הנ"ל. ועיין לקמן על (דף מ"ה ע"ב) ביארתי שם דברי הרמב"ם ז"ל רפ"ז מהל' נ"מ הל' א' וב' הנראין כסותרין קצת וביארתי דבריו הקדושים והעליתי דשפיר ס"ל כרב דחולק על רב אדא ב"א ופסקינן להלכה דלא אמרינן צד תמות במקומה עומדת עיש"ה [או"ס ]. גם לר' ישמעאל דסובר דהא דתם הוה כבע"ח הוא דוקא לאחר גמ"ד אבל לא קודם גמ"ד א"כ לא שייך לומר בזה צד תמות במקומה עומדת ואכתי מיקרי זה בדידיה קא עביד מעשה וא"כ צ"ל דמ"ד דסברי דלא אמרינן צד תמות במקומה עומדת לא ס"ל כחילוקא של הראב"ד ורק דאין חילוק כלל בין אם עושה מעשה בדידיה או בדחבריה ורק הא דגרמי דאורייתא צרכינן לומר דכולהו ס"ל כן ודוק היטב בזה

אחז"ר עיינתי עוד בזה וראיתי כי מה שתירצתי קושית הפלפלא חריפתא גם לשיטת הראב"ד דחייב לשלם מדד"ג. ונראה דיש לדחות זה עפמ"ש הש"כ בסי' ס"ו ס"ק פ"ב בשם הראב"ד ז"ל דהיכא דאין כוונתו להזיק לחבירו רק לטובת עצמו בזה פטור מלשלם דד"ג ע"ש. ועיי"ש בש"ך ס"ק פ"ג מ"ש בזה וא"כ ה"ה הכא ג"כ עיקר כוונתו בההפקר הוא לפטור את עצמו היל"ל דפטור מלשלם וי"ל בזה

(ה) ולולא דמסתפינא היה נלע"ד לומר ליישב קושית הפל"ח הנ"ל עפי"ד השמ"ק בב"ק (דף מ"ה) שהבאתיו לעיל בסוגין דאם המזיק מכר השור לאחר דשפיר מיקרי יש לו בעלים ויכולין הב"ד לגמור הדין דאם שור מועד שוה מנה נגח שור שוה אלף דהב"ד גומרין הדין דבודאי אין החיוב תשלומין על הלוקח ורק דהמזיק צריך לשלם ורק דהוא גזה"כ דאין גומרין הדין עד שיהיה להשור בעלים בשעת נגיחה ובשעת העמדה בדין וכל שיש להשור בעלים בשעת העמדה בדין שפיר גומרין הדין והבעלים הראשונים משלמין וא"כ היה אפשר לומר דהא דנגח והפקיר והקדיש דאין הב"ד גומרין הדין היינו דוקא בעודו הפקר או הקדש אבל אם זכה בו אחר מן ההפקר או פדה מן ההקדש דהרי תו יש להשור בעלים שפיר יכולין הב"ד לגמור הדין ולחייב להמזיק לשלם והא דקאמר הש"ס נגח והפקיר והקדיש פטור היינו דוקא בעודו הפקר ובעודו הקדש הוא דאין הב"ד גומרין הדין לשלם. אבל אם זכה בו אחר או פדה מן ההקדש שפיר יכולין הב"ד לגמור הדין כיון דעתה יש לו להשור בעלים דמה לי אם זכה בו מן ההפקר או שקנאו מן המזיק וא"כ הרי כשיפקיר המזיק להשור אם לא יזכה בו אחר ילך הניזק ויזכה בו וכן אם יקדישנו המזיק ילך הניזק ויפדנו מן ההקדש לא מיבעיא אם היה השור בע"מ דהיה רק קדושת דמים דיש לו פדיון אלא אף אם השור המזיק אינו בע"מ וראוי להקרבה מ"מ בכה"ג י"ל דלעולם אינו ראוי להקרבה דהא אם אמרינן צד תמות במקומה עומדת הרי לעולם יש להניזק קנין הגוף בהשור המזיק ודומה לשור של שני שותפין שהקדיש אחד מהן חלקו למזבח דתו אינו ראוי להקרבה ואינו רק קדושת דמים ועיין מס' קידושין (דף ז' ע"א) ומכ"ש הכא דלא הקדיש רק חציו וא"כ לעולם יכול הניזק לפדות השור המזיק ויהיה המזיק חייב לשלם. אולם הטוח"מ והמחבר בסי' ת"ו ס"ג כתבו נגח שורו והפקירו קודם שעמד בדין וזכה בו אחר פטור אבל אם