אמרי הצבי א ק

הראשונים בקושיא זו על מכרו מכור דלעולם יפטור את עצמו ע"י שימכור, המזיק את השור לאחרים ומש"ה כתבו דבאמת הוה הדין דאף אם מכרו לאחרים ג"כ חייב משום דמיקרי שפיר יש לו בעלים וחילקו בין במכרו לאחר לבין הקדיש והפקיר ואמאי לא הוקשו דגם בהקדש והפקר יכול להפטר את עצמו לעולם שלא יצטרך לשלם מן העליה דאם שורו שוה מנה והוא מועד ונגח שור שוה אלף לא משכחת לעולם שישלם מן העליה דיפקיר תמיד את השור או יקדישנו קודם העמדה בדין ואי משום דנימא דבאמת אם יפקירנו או יקדישנו קודם העמדה בדין או קודם גמ"ד באמת יפטור והא דחייבה תורה למועד לשלם מן העליה הוא דוקא אם לא הפקירו ולא הקדישו א"כ נימא ג"כ במכרו לאחר ג"כ פטור והא דחייבה תורה לשלם מן העליה הוא דוקא באם לא מכרו לאחר. והנה כפי הנראה היה עיקר קושייתו של הש"מ רק על שור תם שהזיק דמשלם מגופו ומש"ה ניחא ליה על הקדש והפקר דלא שייך לומר שיעשה הערמה לפטור את עצמו ע"י שיפקירנו או יקדישנו דהא לא ירויח כלל המזיק בזה דהא אכתי יפסיד גוף השור ובתם איירינן דאינו משתלם אלא מגופו וא"כ אין לו ריוח כלל במה שיפקירנו ויקדישנו ומש"ה לא חיישינן לזה שיפטור את עצמו בכוונה עי"ז אבל במכרו לאחר אם נימא דפטור בכה"ג א"כ לעולם יפטור את עצמו בכוונה שימכרנו לאחר ויקח ממון עבור השור המזיק ולא יהיה לו פסידא למזיק כלל ומש"ה הוכיח מזה השמ"ק דבכה"ג היכא דמכרו לאחר ג"כ דנין את השור משום דאכתי מיקרי דיש להשור בעלים. והנה דברי השמ"ק צודקים בשור תם שהזיק אבל בשור מועד שהזיק א"כ אכתי קשה דהא לעולם יוכל המזיק לפטור את עצמו דלא ישלם מן העליה וכגון אם ההיזק הוא יותר משווי' של שור המזיק א"כ לעולם יפטור המזיק את עצמו בזה שיפקירנו או יקדישנו להשור המזיק קודם הגמ"ד או קודם העמדה בדין והיכי משכחת לה הא דחייבה תורה למועד לשלם מן העליה דהיה כוונת התורה להחמיר במועד מבתם דבתם אינו משלם אלא מגופו ומועד משלם מן העליה והלא לעולם יוכל המזיק לפטור את עצמו מלשלם מן העליה ולכאורה י"ל טובא בזה

(ב) ובעיקר קושית התוי"ט הנ"ל היה נלע"ד ליישב ע"ד הפלפול קצת בהקדם מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מחובל הלכה י"א וז"ל וכן העושה עבדו אפותיקי ושחררו חייב המשחרר לבעל החוב שהרי הפקיעו שעבודו וגרם לאבד ממונו כו' וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל א"א הרב אינו פוסק כן דרשב"ג הוא דאית ליה הכי ורבנן פליגי עליה וקיי"ל כרבנן ולא דמי לשורף שטר חבירו דהתם בחבריה קא עביד מעשה עכ"ל ועיין בה"ה שכתב עלה וז"ל ואיני יודע אם נתכווין הרב ז"ל באמרו הרב להרי"ף ז"ל כדרכו בשאר המקומות ואם לא לפי שלא נמצא דבר בהלכות הרב ז"ל ובקצתן נמצא כרשב"ג כיון שכן הדרינן לכללין כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וזו משנה פרק השולח (דף מ' ע"ב) וכ"ש שהדבר הכרחי כאן לפסוק הלכה כמותו דהא טעמא דידיה משום דס"ל דמזיק שעבודו של חבירו חייב ואנן קיי"ל כדינא דגרמי כ"ש במזיק זה שהוא חייב דהא אלים טפי כדמוכח בהדיא בפרק המניח (דף ל"ג ע"ב) גבי שחטו בשרו מותר וכ"כ הרמב"ן ז"ל כו' עיי"ש. ועיין בח"מ סי' שפ"ו ס"ב בש"כ סקי"ב שהאריך בזה ומסיק כשיטת הראב"ד ע"ש. והנה כבר נודע דעת הרמב"ן ז"ל דמסיק להלכה דד"ג חייב לשלם מדאורייתא ועיין בסי' שפ"ו בש"כ סק"א שהביא דבריו

ומעתה לפי"ז נוכל ליישב קושיא הנ"ל דהנה לכאורה י"ל בהא דאמרינן נגח ואח"כ הפקיר פטור דעכ"פ לישלם מדד"ג שגרם היזק לניזק בזה שהפקיר להשור וכמו דאמרינן בעשה עבדו אפותיקי ושחררו דחייב המשחרר לשלם לבע"ח מדד"ג ה"נ נימא כן ולכאורה י"ל בזה. והנלע"ד בזה עפ"י מ"ש הש"כ שם בסק"ו וז"ל כתב המוהרש"ל פרק הגוזל בתרא ס"ס מ"ז דכל דד"ג פטרינן באונס ומשמע התם דה"ה שורף שטרות באונס פטור אבל הרמב"ן בדד"ג שלו לא כתב כן אלא כתב דמוכר ומוחל שטר וכה"ג דדיבורא בעלמא הוא ואקילו רבנן בדיבורא ולא עשו בו אונס כרצון ומיהו ליתא להאי דינא אלא בהאי גרמא אבל השורף שטרות באונס חייב דהא לאו מחילה הוא עכ"ל. מיהו לפי מה שהעליתי לעיל סק"א דכל דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן פשיטא דפטור באונס וכדאיתא בפ' הניזקין ונתבאר לעיל סי' שפ"ה גבי מטמא ומדמע ומנסך דכיון דקנסא הוא פטור באונס וכן אם היה בשוגג נמי פטור כמו מטמא ומדמע ומנסך והרמב"ן שחייב בדד"ג שלו אף שוגג היינו משום דס"ל דד"ג הוא דאורייתא עכ"ל הש"כ. והנה לשיטת הרמב"ן הנ"ל אמרינן דכל גרמי באונס ג"כ חייב ורק דוקא היכא דקא עביד מעשה בידים אבל היכא דלא היה רק דיבורא בעלמא אמרינן דגרמי באונס פטור אבל היכא דהוא ברצון אז חייב גרמי מדאורייתא אפילו היכא דלא היה רק דיבורא בעלמא ובש"כ שם מבואר ג"כ דאין חילוק בין אונס או שוגג דכל דלא היה ברצון תו אין חילוק בין היה שוגג או אונס

ומעתה לפי האמור מיושב שפיר מה שהקשיתי דבנגח ואח"כ הפקיר ליחייב מדד"ג ולפמ"ש ל"ק כלל דהא דקתני דבנגח ואח"כ הפקיר פטור היינו היכא דלא ידע כלל דשורו נגח רק שאירע כן שהפקירו או הקדישו אמרינן דאע"ג דמועד משלם מן העליה מ"מ בכה"ג פטור משום דכתיב והועד בבעליו עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד ומטעם גרמי לא נוכל לחייבו הואיל דבאמת לא הוי רק דיבורא בעלמא ובדיבור זה הוא מזיקו ופטור היכא דהיה שוגג או אונס והתם מיירי בכה"ג שלא ידע כלל ששור נגח ורק הקדישו והפקירו סתם שרצה להפקירו אבל לא היה הכוונה בכדי לפטור א"ע וא"כ לא נוכל לחייבו מדד"ג דהא היה שוגג וגם הוא דיבורא בעלמא ומש"ה פטור וכ"ז הוא אם הפקירו ולא כוון כלל לגרום היזק לאחר משא"כ אם יפקירנו במזיד וברצון גמור כי ידע ששורו הזיק ובשביל זה הפקירו בכדי שיפטור את עצמו מלשלם א"כ בכוונה הפקירו תו אמרינן דחייב לשלם לניזק מדד"ג דהא לשיטת הרמב"ן דד"ג חייב מדאורייתא ול"ק קושית הפלפלא חריפתא שהקשה דלעולם יוכל המזיק לפטור א"ע מלשלם מן העליה ע"י שיפקיר בכוונה השור המזיק ולפי הנ"ל ל"ק כלל דאם ידע ששורו הזיק והפקיר השור כדי לפטור אמרינן דחייב לשלם מדד"ג ודוק

(ג) אולם כ"ז יתכן לשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דמשחרר עבדו שעשאו אפותיקי לאחר דחייב לשלם לבע"ח מדד"ג אע"ג לא עשה מעשה בדחבריה רק המעשה היה בשלו משא"כ לשיטת הראב"ד ד הנ"ל דסובר דגרמי חייב הוא דוקא היכא דקעביד מעשה בדחבריה אבל היכא דבדידיה קעביד מעשה פטור ומשחרר עבדו שעשאו אפותיקי לאחר דלא עשה מעשה בדחבריה פטור א"כ תו לא נוכל לומר דאם יפקיר שורו בכוונה לאחר שנגח דיהיה חייב מדד"ג דהא לא עשה מעשה בדחבריה. א"כ אכתי תיקשי קושית הפלפלא חריפתא דהא אכתי יוכל לפטור א"ע לעולם שלא יצטרך לשלם מן העליה שיפקיר תמיד את השור. והנלע"ד בזה ובהקדם יבואר הא דכתב הראב"ד ז"ל לחלק לבין משחרר עבדו שעשאו אפותיקי לבין שורף שטר חבירו דהתם בדחבריה קא עביד מעשה אם הוה הטעם העיקר לחלק בין היכא דקעביד בדידיה לבין היכא דקעביד בדחבריה אבל לא תליא כלל בין אם עושה מעשה בדוקא רק אפילו אם הוא דיבורא בעלמא כל שבדיבורו הוא עושה מעשה בדחבריה חייב או אינו אלא דבעינן דוקא שההיזק יהיה דוקא ע"י מעשה אבל אם הוא בדיבורא לבד לא מיחייב אפילו שעושה ההיזק במידי דחבריה וגבי שורף שטר קעביד מעשה והוא בדחבריה. וכן משחרר עבדו ג"כ עושה מעשה דיהיב הגט שחרור ורק שעושה המעשה במידי דידיה ולא קעביד בדחבריה כלל וזה מחלק הראב"ד בין אם עושה מעשה בדידיה או עושה מעשה בדחבריה אבל היכא דאינו עושה מעשה כלל רק שמזיק בדיבורו בלבד אפילו אם הדיבור הוא במידי דחבריה ג"כ פטור ולכאורה י"ל בזה

ולכאורה יש לדייק מדברי התוס' בב"ק (דף ק' ע"א) דדיבור חשיב כמעשה וז"ל שם בד"ה טיהר את הטמא בסה"ד וצ"ע לרבנן מ"ש דפטרו בשורף שטרות חבירו מטימא את הטהור וכהנים שפגלו דלא חשיב דד"ג דמה לי אם גורם לו הפסד, ע"י ששורף שטרותיו ומה לי, ע"י דיבורו וצ"ל דדיבור חשוב כמעשה והוי מזיק הגוף הממון בידים אבל בשורף שטר אינו נוגע בגוף הממון וניירא בעלמא הוא דקלאי מיניה ואינו אלא גרם בעלמא עכ"ל והרי מבואר בדברי התוס' הנ"ל דדיבור חשוב כמעשה ממש והיינו היכא דהדיבור הוא בגוף הדבר ההיזק כגון כהנים שפיגלו שע"י דיבורם ששוחטים לאכול חוץ לזמנו בזה הם מפסידים הזבח אלמא מבואר דדיבור חשוב כמעשה ממש לענין זה וא"כ י"ל דהראב"ד