אמרי שמואל ב ח

הרגל היינו הגשמיות עם הרוחניות וזהו כוונת הכתוב ויתהלך חנוך את הא' היינו הילוך הנהגתו בהנאתו מזה העולם היו את הא' היינו לשם שמים וזהו כוונת הכתוב את הא' התהלך נח היינו נמי כנ"ל ועיין במס' סוטה דף ל"ה בענין עונש עוזה בעין יעקב בפירוש ענף יוסף שפירש של נעליך מעל רגליך היינו התפשטות הגשמיות וזה שכ' בעוזה ויכהו על השל היינו על מה שלא פשט הגשמיות: לך

ויאמר אברם כו' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. ולכאורה קשה להבין כוונת הכתוב במה שאמר אברהם מה תתן לי דכיון שהבטיח לו השי"ת שכרך הרבה מאוד אזי בוודאי כוונת השי"ת על עולם הבא ולא על הנאת העוה"ז שלא נחשב למאומה שהוא הבל הבלים וכיון שכוונת השי"ת בהבטחתו שיהי' לו שכר הרבה לעולם הבא א"כ קשה להבין שאלת אברהם שאמר מה תתן לי כיון שאין לי בנים דאטו מי שאין לו בנים לא יכול לזכות לעולם הבא

ונלפע"ד לבאר זאת עפ"י הגמ' דמס' שבת דף נ"ה דאיתא שם ושמואל אמר תמה זכות אבות וכתבו שם התוס' אומר ר"ת שזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהכתיב וזכרתי את בריתי יעקב אף לאחר הגלות ואנו אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית עכ"ל. ולכאורה דבריהם סתומים דמ"ש זכות ומ"ש ברית אבות דזכות אבות יתום וברית אבות לא יתום. ונלפע"ד דזכות אבות מקרי כל הזכיות שהיו לו לאבות ע"י מעשיהם הטובים ובוודאי זכותם רב מאוד ומ"מ קאמר שמואל דתמו זכות אבות כיון דיש זמן רב אחר פטירת האבות הקדושים וכל זמן שישראל חוטאים נתלה להם בזכותם אזי יכול להיות שיתום אבל ברית אבות מקרי דבר שקיימת לעד כמו שנאמר ברית מלח עולם וכל כריתות ברית מורה שהאהבה יתקיים לעד ואיך יצויר שהכריתות ברית שכרת השי"ת עם אברהם יתקיים לעד היינו מה שהשריש אברהם אבינו בכל באי עולם אחדות הבורא והשגחת הבורא בעולמו וזה הברית יתקיים לעד היינו שכל מה שאנו עושים מצות אף היום הוא הכל ע"י כח של אבותינו הקדושים שהם השרישו האמונה בהשי"ת ובתורתו הק' בבניהם ובניהם בבניהם עד סוף כל הדורות וזה נקרא ברית אבות שאבותינו הק' גרמו במעשיהם הטובים שעד היום אנחנו דבוקים בהשי"ת ובתורתו וזה הזכות של ברית אבות שגרמו ע"י מעשיהם הטובים שיהי' אהבת השי"ת עם עמו לעד זאת לא יוכל ליתום לעולם מפני שעד היום כל זמן שישראלים עושים מצות נתוספת זכות באבותינו הקדושים כיון שהם גרמו לזה נמצא הזכות של ברית אבות נתוספת מיום ליום וא"כ שפיר כתבו התוס' שברית אבות לא יתום ומעתה נראה שמה שאדם זוכה לעוה"ב הוא ע"י שני אופנים הא' ע"י זכות שאין לו פירות היינו ע"י שעושה מצוה שאין לו פירות כמו לולב וציצית וכדומה ואף שבוודאי שכר המצוה גדול מאוד מ"מ יש גבול למתן שכרו וכיון שיש גבול אין שייך ריבוי דביוסף כתיב ויצבור יוסף בר כו' הרבה מ' עד כי חדל לספור כו'

האופן הב' הוא מה שאדם זוכה ע"י מצות שיש בהן פירות למשל כגון שלא הי' בעיר מקוה כשירה לטבילת נשים והיו מזה כמה מכשולים ר"ל ועמד אדם א' ועשה מקוה מממונו ומסרה להקהל ולאחר ימי חייו אזי יכולה המקוה לעמוד עוד מאה שנה. מצוה כזו עושה פירות אף לאחר מיתתו ובכל שעה ושעה שמקיימים מצות טבילה ע"י יש לו חלק באותן המצות ושכר שלו מתרבה בכל יום ויום אף לאחר מיתתו וכהנה יש כמה וכמה מצות שהשכר מהפירות נתרבה אחר מיתתו כגון מי שבנה ביהכנ"ס או מי שמיסד בעיר