אמרי שמואל ב מד

התוס' שם אבל בעלמא איל אף שהוא בן יומו נמי קרוי איל. וזהו ידוע דכל מגדלי הצאן כשרוצים לקחת מהם לשחיטה לוקחים הזכרים הקטנים שאינם ראוים להוליד רק שמניחים מעט מהזכרים על גידול כדי שיתעברו מהם הנקיבות לזה שפיר קמשתבח יעקב אילי צאנך לא אכלתי היינו אף זכרים הקטנים העומדים לשחיטה נמי לא אכלתי וכ"ש שארי הצאן

מס' ב"מ דף פ"ד אמרה להו ההיא מטרוניתא בניכם אינם שלכם אמרו לה שלהן גדול משלנו ופריך הגמ' כ"ש עכ"ל. וצריכין אנו להבין מה שהשיבו להמטרוניתא שלהן גדול משלנו ואף שהגמ' פריך עלה כ"ש מ"מ צריכין אנו להבין מאי כוונו בזה במה שהשיבו לה שלהן גדול משלנו. ונלפע"ד לפרש עד"ז שהמטרוניתא שאלה להם מאחר שכריסכם גדול כ"כ איך תוכלו לדבק בנשותיכם וא"כ בניכם אינם שלכם אזי השיבו לה שלהם גדול משלנו היינו שהכרס שלהם גדול אף משלנו וא"כ אף עם איש אחר נמי לא יוכלו להזדקק וא"כ אין לומר שהבנים המה מאיש אחר ופריך הגמ' כ"ש פי' כיון דגם הכרס של נשותיהם גדול כ"כ וא"כ איך מזדקקים לנשותיהם ומשני הגמ' כו'

במס' בבא בתרא דף ט' איתא דר"א מדמי הצדקה לשריון מה שריון כל קליפה וקליפה מצטרפת לחשבון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ור' חנינא מדמי הצדקה לבגד מה בגד כל נימא ונימא מצטרפת לחשבון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. ולפענ"ד נ"ל לבאר אמאי צריכין אנו לדמות הצדקה לשני הדברים האלו לשריון ולבגד ולא סגי באחת היינו משום דאיתא לקמן דף י' דיש שני מיני צדקות האחד שיודע למי נותנה והא' שאינו יודע למי נותנה כגון שנותן לגבאי צדקה אזי אחד שמצילתו ממיתה משונה והא' שמצילתו מדינה של גהינם. וידוע דגיהנם נקרא מה שדנים את האדם לאחר מיתה באש ובקרח והנה ידוע דבגד מציל את האדם מחום החמה ומצינה כדאיתא דבבגד כלאים לא יתכסה בהן בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה לזה נגד הצדקה שמצילתו מדינה של גיהנם מדמה הצדקה לבגד מה בגד מצלת את האדם מחום ומקרח כך הצדקה מצלת את האדם מדינה של גיהנם ונגד הצדקה שמצילתו ממיתה משונה אזי מדמה הצדקה לשריון מה שריון מצלת האדם ממיתה משונה אף צדקה מצלת את האדם ממיתה משונה

בסנהדרין דף צ"ז איתא ואנשי הגבול יסבבו מעיר לעיר עיין פירש"י ולפענ"ד נראה לפרש דאנשי הגבול נקראים האנשים המשמרים את התורה דהנה התורה הקדושה מגבלת את האדם שלא ישתמש בתאותיו רק להיתר ולא לאיסור כמו תאות המשגל לא ישתמש רק באשתו בשעת היתר ותאות אכילה לא יאכל רק דברים המותרים ובכח הדיבור לא ידבר רק בדיבורים המותרים כי התורה הק' מגבלת את האדם שלא ילך אחר תאות לבו כמו הגבול שמגביל את האדם ואומרים לו עד פה תבוא ולא תוסיף כן האנשים המשמרים את התורה יש גבו לתאותם היינו מה שהרשה להם התורה ולא יותר משו"ה נקראים אנשי הגבול

במס' חולין דף ק"ה בבר שידא ששבר חביתא דחמרא שמתיה מר בר רב אשי וחייביה לשלומי כו' ומסיים הגמ' כל מידי דצייר וחתים וכייל ומני לית לן רשותא עד דמשכחנא מידי דהפקרא עכ"ל ולפענ"ד קשה להבין דברי הגמ' דקאמר כל מידי דצייר וחתים לית לן רשותא משמע מזה אבל מידי דלא צייר וחתים כו' אית להו רשותא אף דיש להמעות בעלים ולא מפקרי להו ואח"כ מסיים עד דמשכחנא מידי דהפקרא דמשמע מזה דאם יש להמעות בעלים אזי אף דהמעות לא ציירי וחתימי מ"מ לית להו רשותא: