אמרי שמואל ב מג

דרבא דאנא עדיפנא מיניה עכ"ל וכתבו התוס' ע"ז בד"ה אנא ענישתיה וז"ל כל אחד ואחד היה מתאונן שעל ידו מת רב אדא משום דאמרינן כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה משום שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב עכ"ל ולכאורה קשה מאוד להבין דברי התוס' שכתבו שכל אחד היה מתירא שעל ידו מת רב אדא ושעבור זאת לא יכניסו אותו במחיצתו של הקב"ה דבמה חטאו אביי ורבא בזה דנימא שעי"ז החטא יוגרם זה העונש דהא אביי לא עביד מידי ואם רב אדא חטא שאמר להו לתלמידים אדמדגרמיתו גרמי בי אביי כו' ועי"ז העון נענש רב אדא ומת מה חטא אביי בזה שלא יכניסו אותו עבור זה למחיצתו של הקב"ה. או רבא מה חטא בזה במה שרב אדא רצה למישקל בישרא קודם שמעיה דרבא ונענש עי"ז רב אדא ומית אך רבא מה חטא בזה דהא רבא לא עבד מידי ואמאי היה מתאונן שעי"ז לא יכניסו אותו במחיצתו של הקב"ה. אך לפי מה שפי' לעיל דיש שני מיני מדריגות במי ששומע חרפתו ושותק האופן האחד ששומע חרפתו ושותק אך מ"מ לבו יכאב עליו ע"ז ומיצר ודואג ע"ז והמדריגה העליונה במי ששומע חרפתו ושותק וגם שמח ע"ז בלבו כהנ"ל לפי"ז יתישב לן שפיר בעה"י דהנה ידוע דבכל הש"ס היכא דאיתא שנענש תנא אחד או אמורא אחד בשביל חבירו הכל הוא משום חלישת הדעת דהראשון וכדאיתא בב"ק דף קי"ז חלש דעתיה דר"י ונח נפשיה דרב כהנא ואילו התנא האחד ר"י היה מזדכך בנפשו שיבא להמדריגה לשמוח ביסורים אזי לא היה חלש דעתיה וכיון שלא היה חלש דעתיה אזי לא היה מת רב כהנא. לפי"ז נוכל לומר דזהו כוונת התוס' שכתבו שכל אחד היה מתאונן שעל ידו מת רב אדא היינו משום שחלש דעתו במה ששמע שחרף אותו רב אדא שלא בפניו וחלישת הדעת ההוא הזיק לרב אדא היינו משום שהיה עון ביד רב אדא במה שגרם שיוחלש דעתו דאביי ודרבא משו"ה נענש רבו אדא במיתה אבל אם אביי ורבא היו מזככים את נפשם שיבואו למדריגה שיהי שמחים ביסורים שלא ירגישו שום צער מזה מה שרב אדא חירף אותם אזי לא הי' חלשה דעתם ולא היה נענש רב אדא במיתה במה שציער אותם כיון שלא צערו בזה וע"ז היה כל אחד מתאונן שעל ידו מת רב אדא היינו על מה שלא זיכך את עצמו שיבא להמדה להיות שמח ביסורין ועי"ז הזיק לרב אדא והיו מתיראים מזה משום שכל מי שחבירו נענש על ידו כו'

במס' ב"ק דף ס"ה איתא אמר רבא איל בן יומו קרוי איל דכתיב אילי צאנך לא אכלתי אילים הוא דלא אכל הא כבשים אכל אלא לאו ש"מ איל בן יומו קרוי איל עכ"ל הגמ' ולכאורה קשה להבין הפשט של תירוץ הגמ' דקמשני אלא לאו שמע מיניה איל בן יומו קרוי איל הא אכתי יקשה קושית הגמ' דקפריך אילים הוא דלא אכל הא כבשים אכל ולפענ"ד נ"ל לבאר עד"ז היינו דלכאורה צריכין אנו להבין מהו אילים ומהו כבשים דל"ל דאילים הוא זכרים וכבשים המה נקיבות ז"א דהא כתיב בקרבן תמיד את הכבש האחד תעשה בבקר דזהו זכר כמובן אלא ע"כ דכבשים נקראים בין זכרים בין נקיבות רק דהחילוק הוא כדאיתא במסכת פרה משנה ג' דכבשים המה בני שנה ואילים המה בני שתים וקמ"ל רבא דאף דלענין קרבן לא נקרא איל רק כשהוא בן שתי שנים אבל בלישנא דקרא בעלמא נקרא איל אף כשהוא בן יומו דאי לא תימא הכי מאי קמשתבח יעקב דאילים לא אכל היינו דאילים שהמה בני שתים לא אכל אבל כבשים שהמה בני שנה אכל א"כ מאי רבותא אלא א"כ צריכין אנו לומר כתירוץ הגמ' דבלישנא דקרא בעלמא אף איל בן יומו נמי קרוי איל ודווקא לגבי קרבן נקרא איל בן שתי שנים וכפי