אמרי שמואל ב לט

כמבואר בכמה מקומות. ונקדים לבאר מאמר חז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. נלפע"ד לבאר עד"ז דאדם רשע ר"ל שחשוד להבעיר אש בשבת בשביל לעשן מקטרתו ושהוא חשוד לבוא על ערות אשת איש ר"ל אדם כזה הוא עומד בשפל המדריגה בשיפולי ההר והיצה"ר המלאך אין צריך ליגע עמו אחרי שהוא עובר עבירות של מיתת ב"ד בשביל הנאה מועטת דהיה יכול להמציא תאותו בזונות פנויות ואדם כזה הוא הולך אחר היצה"ר התאוני כבהמה והיצה"ר המלאך הוא עומד אצלו במדריגה התחתונה רק לעשן בשבת וכיון שהוא עושה עצמו כ"כ הפקר כבהמה אזי הוא עושה כל עבירות שבעולם כבהמה ע"י היצה"ר התאוני נמצא שאצלו הוא היצה"ר המלאך הוא כחוט השערה היינו שמסיתו על דבר קל כזה שהיה נקל ביד האדם לשבר תאותו היינו שלא לעשן בשבת לפיכך נדמה להן כחוט השערה

ויש בני אדם שהתחילו לעלות על ההר איזה מדריגות היינו שנזהרים מלעבור ח"ו עבירות חמורות של עריות ח"ו אבל אינם נזהרים בשארי עבירות ח"ו. אצל אדם כזה צריך היצה"ר לעמול יותר מאצל רשע הנ"ל אבל מ"מ לא נוכל לומר שהיצה"ר המלאך צריך לעמל עליו להסיתו שידבר דברים בטלים ושיבטל מהתורה ז"א דאחרי שהוא חשוד על עבירות הקלות אזי דבר זה להיתר בעיניו ועובר על אלו העבירות ממילא והיצה"ר אינו צריך להסיתו לזה נמצא שיצה"ר שלו הוא גדול מאצל רשע גמור הנ"ל אבל לא כ"כ גדול כאצל צדיק גמור דהצדיק גמור העולה במדריגה העליונה של הר גבוה היינו שהוא בא למדריגה של ולבי חלל בקרבי והוא זהיר מכל הרהורי עבירה ופורש א"ע ממותר לו ואינו הולך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ואינו מסיח דעתו מעבודת השי"ת אזי היצה"ר המלאך צריך לעמול עליו הרבה בכל פרט להסיתו לחטוא וא"כ היצה"ר שלו הוא גדול מאוד לכן צדקו דברי חז"ל במאמרם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו גם צדקו דברי חז"ל במה שאמרו לצדיקים נדמה להן כהר גבוה היינו דכיון שהצדיקים הולכים מחיל אל חיל בעבודת השי"ת היינו ממדריגה למדריגה בעבודת השי"ת ובכל מדריגה ומדריגה שהם בו אזי נלחמים עם היצה"ר עד שעולים למדריגה הגבוה כמו מי שעולה להר ושם המה נלחמים עם היצה"ר א"כ יפה אמרו חז"ל שלצדיקים נדמה להן כהר גבוה

שם דף נ"ב אמר ר"י אבר קטן יש באדם משביעו רעב כו' עיין בפרש"י והמהרש"א הוכיח מפרק חלק דמייתי אעובדא דבת שבע שהפך משכבו של יום כו' משמע מזה דלא כפירש"י רק כפשוטו משביעו בתשמיש רעב עוד לתשמיש ביותר עיין במהרש"א וקשה לי לפענ"ד מהגמ' דפרק המקבל בב"מ דף ק"ז דאיתא שם י"ג דברים נאמרו בפת שחרית וקחשיב שם ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת ופרש"י ז"ל וז"ל ומתוך שלבו טוב עליו בבקר שאכל קצת תובע לאשתו ובצאתו לשוק אינו מתאוה לנשים אחרות עכ"ל ולפי פרש"י ז"ל אזי סותר להגמ' הנ"ל משביעו רעב ומעובדא דבת שבע שהפך משכבו של יום כו'. ע"כ נלפע"ד לפרש הגמ' דהמקבל באופן אחר היינו דהאוכל פת שחרית מעט אזי לבו טוב עליו בלילה לכן תובע ונזקק לאשתו בלילה לכן כשיוצא ביום לשוק אינו מתאוה לנשים אחרות אבל היכא דנזקק לאשתו גם כן ביום אזי משביע להיצה"ר יותר מהרגלו לכן קאמר ר"י משביעו רעב וזה היה בדוד שהפך משכבו כו'. אי נמי יש לפרש באופן אחר מעט דהא דקאמר שם י"ג דברים נאמרו בפת שחרית היינו פת שחרית במלח וקיתון של מים ולא יותר והכוונה בזה שיתנהג א"ע במדת ההסתפקות כמו שכ' בספר עיון יעקב שע"י אכילת לחם ושתיית מים גורם הכנעת גופו וע"י מדת ההסתפקות שירגיל א"ע אזי יהיה, נזקק לאשתו בלילה ואינו מתאות לאשה אחרת: