אמרי שמואל ב כז

היינו אם האחד בטבעו מחומם מאוד ואש התאוה בוער בקרבו מאוד והוא רווק הדר בכרך והוא לוחם עם יצרו ואינו יכול לכבוש אותו עד שנלכד בעבירה ר"ל אזי בוודאי אין עונשו גדול כ"כ כמו העושה עבירה במרד ובזדון. ויש איש אחד אשר בטבעו הוא מצונן מאוד ואינו מתאוה כלל לעבירה אם לא שיעורר תאותו אז הוא מתאוה לעבירה ואם איש כזה הוא מעורר תאותו ועושה עבירה אזי עונשו חמור מאוד. וההפרש בין שני בני אדם הללו הוא כך כי האיש המחומם העושה עבירה מחמת התגברות התאוה יכול להיות שבשעת עשיית העבירה הוא מאמין בהשי"ת ויודע שעתיד ע"ז ליתן את הדין רק שאינו יכול לכבוש את התאוה אבל האיש המצונן שהתאוה אינה מכרחת אותו שיעבור עבירה רק שהוא מעורר את תאותו לעשיית העבירה ע"כ משום שמינות נזרקה בו שאינו מאמין בעיקרי הדת משו"ה אינו חס על נשמתו ומעורר את תאותו כדי ליהנות מזה העולם משום שחושב בדעתו שאין עולם אחר זולת עוה"ז לכן הוא מפקיר את נשמתו עבור תאות עוה"ז לכן ענשו מרובה מאוד ונוכל לכנות זה האיש בשם רוה היינו שהוא שבע מכל ואינו מתאוה רק שהוא מעורר תאותו כמו האיש שהוא שבע מ"מ אם נותנים לו מעדנים הוא מעורר תאותו ורווחא לבסומי שכיחא והאיש הנ"ל שהוא מחומם ובעל תאוה נוכל לכנות אותו בשם צמא כמו הצמא המתאוה לשתות

ועתה נבוא לבאר פסוקי הפרשה בס"ד כי זהו ידוע כי עיקר הכריתות ברית שנזכר בזו הפרשה לעברך בברית ה' ובאלתו היינו שכר ועונש שיקבלו לאחר חיי עוה"ז ע"ז הזהיר הכתוב פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה' כו' פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה היינו שאינו מאמין בשכר ועונש שלאחר מיתה והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' ל ואינני צריך לדאוג מה שיהיה לאחר מיתה ויתעורר לכוין לחשוב מחשבות כאלה למען ספות הרוה את הצמאה היינו כדי שלא יתירא לעשות עבירות אף בשעה שהוא רוה היינו אף בשעה שאין היצה"ר נוגש אותו לעשות עבירה רק שהוא יעורר תאותו אחרי שחושב לית דין ולית דיין וזהו כוונת הכתוב למען ספות הרוה היינו לעשות עבירות אף בשעה שהוא רוה את הצמאה היינו להוסיף על העבירות שהוא עושה בשעה שהוא צמא היינו בשעה שהוא מתאוה להעבירה והוא מפני המינות שנזרקה בו לכן לא יאבה כו' עד ואתה תשוב ושמעת כו':