אמרי שמואל א פא

התגברות הקור רק שהיתה אז הפשרת שלגים מעט והקרח שעל הנהר היה נפחת בהרבה מקומות ועל הגשר היה ג"כ קרח וזרם מים רבים היו עוברים על הגשר וכשבא אל הנהר לפ"ע שעה ה אזי גרמו לו עונותיו שרצה ללכת על הגשר וכאשר התחיל ללכת שם אזי נתגבר עליו הזרם מים הנ"ל וצוח בקול מר ראסויצע אזי שמעו בפה איזה אנשים ונאספו אצל הנהר אל הגשר ולא יכלו להתקרב אליו מחמת ריבוי המים השוטפים שם גם היה אז חשכת לילה מאוד והנטבע הנ"ל היה צוח בכל כחותיו עד אשר ספו כחותיו כי התגברו עליו שטף המים ונפל לתוך הנהר והיהודים הנ"ל הנאספים לא ידעו מי הוא

ואשת הנטבע הנ"ל אחרי אשר ראתה כי בעלה לא בא על שבת לביתו אחר כי זהו שבת שניה שלא בא לביתו שלא כמנהגו גם שמעה שאיש אחד נטבע בלילה אזי התחילה לחשוב אולי בעלה הוא הנטבע לכן אחר השבת שלחה שליח להאדונית לראות אם הוא שם או לא אזי ספרה האדונית כנ"ל איך שיצאה מחצרה לפ"ע שעה 12 בחצי הלילה וגם נתנה לו עשרה רו"כ שני מטבעות מזהב. אזי ממילא מובן שבעלה הוא הנטבע. גם התחילו לחפש את הנטבע ולא מצאוהו אז רק שמצאו בתוך הנהר שק ובתוכו היו מונחים הקאלאשין עם עוד חפץ אחד והכירו האנשים את הקאלאשין בסימן מובהק היינו שהסנדלר שתיקן אותם הכירם בט"ע ובסימנא זאת היתה בשבוע הראשונה. אח"כ חפשו אותו עוד כמה פעמים ולא מצאו אותו עד שנתייאשו מלבקשו שאמרו שצריכין לעכב עד ימות החמה עד שימס הקרח וביום ב' ט' ימים לחודש ניסן מצאוהו צף על המים ופניו למטה והיה כמו חצי וויארסט רחוק מהגשר אזי באו הרבה בני אדם וגררוהו לחוף הנהר סמוך ליבשה ובתוך המים הפכו אותו ושמו פניו למעלה והעדים ממכיריו התבוננו בו וראו שלא נשתנה פרצופו פניו עם החוטם והפדחת והכירוהו היטב בט"ע גמור גם כל גופו לבד הראש היה שלם והכירוהו ג"כ בט"ע גמור גם היה להם סימני צבעונים של כל בגד ובגד והזילעט היה מכמה גוונים גם הכירו כל בגדיו בט"ע גמור והבתי רגלים שעליו הכיר הסנדלר שעשאן הן ע"י ט"ע הן ע"י סימן מובהק היינו שהסנדלר אמר שעשה שם תפר במקום שאין דרך לעשות שם ונמצא כדבריו גם מצאו אצלו העשרה רו"כ שני מטבעות מזהב כמו שאמרה האדונית ועוד א' קאפ גם מצאו אצלו פנקס קטן ששם נכתב החשבון שהיה לו עם האדונית. גם היו ידיו מלוכלכות בצבע פאליטור כי ניכר כי קודם שנטבע צבע את הכלים כדרך כל חרשי עצים

ועתה אם נבוא לחקור בזה הענין בס"ד אזי תחילה צריכין אנו להקדים דברי המחבר באה"ע סימן י"ז סעיף ט"ו דהא דאמרינן דלאחר שלשה ימים אי מעידין עליו זהו דווקא כשהוא ביבשה אבל כ"ז שהוא במים אינו משתנה והמקור לזה מהגמ' דיבמות דף קכ"א דקאמר הגמ' שאני מיא דצמתי היכא דליכא מכה א"כ לפי"ז אולי נוכל להתיר האשה הזאת ע"י ט"ע של פניו וגופו לבד. ותחילה לדייק הגמ' דמס' יבמות דף קט"ו דקאמר הגמ' וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דמשמע לכאורה דצריך ט"ע וגם סימנים אך לפי מה שמבואר בתוס' והרא"ש הוא דווקא לאותם שראו הטביעה צריך ט"ע וגם סימנים משום דאמרי בדדמי אבל מי שלא ראה טביעתו סגי בט"ע לחודיה וכן הוא מבואר באה"ע סימן י"ז ס"ק כ"ח ברמ"א ושם בח"מ ס"ק נ"ה ובב"ש ס"ק פ"ז ובקונטרס עגונות ס"ק ב' צ"ב צ"ג רל"ז ואף שכתב הב"ש ס"ק פ"ז ובקו"ע סימן רמ"ו שה"ה אם לא ראה טביעתו רק שמע שנטבע אומר ג"כ בדדמי א"כ בנ"ד הרי עדים