אמרי שמואל א עז

יחד גומרים הקנין מ"מ נוכל להוכיח קצת דיש פרטים דיאוש עדיף מהפקר דהרי יאוש של בעל הבית מועיל בשעה שהחפץ הוא ברשות הגזלן לדעת התוס' והרא"ש והרמב"ן הנ"ל מועיל לגמרי היאוש להוציא החפץ מרשות הבע"ב ואפילו לדעת הרמב"ם שמביא הקצוה"ח דשינוי רשות הוי קנין בצירוף יאוש ושניהם יחד גומרים הקנין מ"מ נוכל להוכיח קצת דיש פרטים דיאוש עדיף מהפקר דהרי יאוש של בעל הבית מועיל בשעה שהחפץ הוא ברשות הגזלן לדעת התוס' והרא"ש והרמב"ן הנ"ל מועיל לגמרי היאוש להוציא החפץ מרשות הבעלים ואפילו לדעת הרמב"ם הנ"ל לא פחות יועיל היאוש של בעה"ב בצירוף השינוי רשות וההפקר של בעה"ב בשעה שהחפץ הוא ברשות הגזלן לא יועיל כלל כדמוכיח הקצוה"ח בראיות ברורות בסימן רי"א ס"ק ד' דהא דאר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יוכלים להקדיש ה"ה להפקיר אינם יכולים דלא כתשובת הב"ח ע"ש וגם בעל הנתיבות בעצמו בספרו מקור חיים על הל' פסח סימן תמ"ג ס"ק ה' הביא דברי הפני יהושע דג"כ סובר דהא דאר"י שניהם אינם יכולים להקדיש ה"ה להפקיר אינם יכולים והסברא הוא פשוט לפי מה שכ' לעיל לפי שיטת הסוברים דהפקר הוא דעת אחרת מקנה והוי קנין וכיון שהחפץ אינו ברשותו אינו מועיל קנינו אבל יאוש הוי סלק רשות א"כ אף שהוא ברשות הגזלן מ"מ יכול הבע"ב לסלק רשותו מהחפץ הרי מוכח מכל הנ"ל דיותר מסתבר דיאוש מועיל לאפוקי מרשותו מיד יותר מהפקר דבהפקר כיון דהוי דעת אחרת מקנה יותר מסתבר שלא יוצא מרשותו עד שיזכה בה אחר ושיטת רש"י הוא דיאוש הוא מטעם הפקר ומשמע דהוי כהפקר גמור והוא במס' גיטין דף ל"ח ברש"י ד"ה בחזקה וז"ל כגון שבאי שהחזיק בו וקנאתו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כשנתיאש הימנו חזקה של עבדות ובד"ה עמון ומואב כתב נמי כיון דאפקריה ישראל ביאוש קנה ליה נכרי בחזקה. ויש לדייק בדברי רש"י הללו האיך יכול הנכרי לקנות העבד בחזקה אחר שהפקירו הבע"ב והלא העבד בעצמו הוא קודם לזכות בעצמו מכל אדם כדאמרינן גבי גר שמת והניח בהן עבדים דת"ק סבר בין גדולים בין קטנים קנו עצמם ב"ח אבא שאול אומר גדולים קנו עצמם ב"ח קטנים כל המחזיק בהם זכה בהן וזה הגמ' הובא בגיטין דף ל"ט ע"ש ודוחק לומר דמיירי בעבד קטן ואליבא דאבא שאול

גם אציגה פה קושית הגאון בעל גרש ירחים שהקשה על זו הגמ' לעיל לפי אוקימתא דרבא דמוקים למתני' בלאחר יאוש והא דקאמר רשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד משום דחזקי' שלא יפקיע העבד א"ע מיד רבו והקשה ע"ז הגאון הנ"ל כיון דעפ"י ד"ת הוא ב"ח רק משום דחזקיה ישתעבד וישא שפחה ויאכל בתרומה של בעל הבית ויבא לידי תקלה ע"כ קושית הגאון הנ"ל

גם קשה לפענ"ד על הגמ' דפריך הגמ' לרבא דאמר לאחר יאוש ולרבו שני רבו שני ממאן קני לה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה וקשה לי ע"ז הלא מבואר בכמה מקומות דהקונה מהגזלן חפץ לאחר יאוש קנה הקונה ביאוש ושינוי רשות והוא מבואר בחו"מ סימן שס"א וסימן שנ"ג וגם כאן קנה רבו שני מהשבאי אחר יאוש של הבע"ב והוי יאוש ושינוי רשות וא"כ מאי קושית הגמ' שבאי גופיה מי קני ליה דנהי דהשבאי לא קני ליה משום דאצל השבאי הוי יאוש לחודיה בלא שינוי רשות ויאוש לחודיה כיון דאתי לידיה באיסור לא קני ליה אבל אצל רבו שני דקנה אותו אחר יאוש הוי יאוש בהיתר עם שינוי רשות ולכ"ע מהני וא"כ מאי קושית הגמ'. והא ל"ל דאצל עבדים לא יועיל יאוש משום דדמי לקרקעות ואין יאוש מועיל לקרקע. זה אינו דהנה בקצוה"ח סי' שע"א הביא דברי הראב"ד דיאוש מועיל בעבדים ע"ש: