אמרי שמואל א עה

לפי"ז אם נחקור בענין הספק שהתחלנו היינו באם מצא אבידה שיש בו סימן והכריז ולא באו הבעלים שמבואר בחוהמ"ש סימן רס"ז ס"ק ט"ו שיהיה מונח עד שיבא א' ע"ז חקרנו אם מת המוצא והניח יורשים אם היורשים מותרים לזכות בהן לעצמם אחרי שהוא זמן רב וכבר נתיאשו הבעלים ועליהם לא היה חל מצות השבת אבידה או לו

ולפי הנ"ל נוכל לומר דזה תליא בסברת התוס' והרמב"ן דלפי סברת הרמב"ן משום דיד המוצא כיד הבע"ב ולא מהני יאוש א"כ היאוש של האובד לא הועיל מאומה א"כ גם עתה אחר שמת המוצא שייך נמי החפץ להאובד אחרי שהיאוש של האובד לא הועיל כלום וכנ"ל. אבל לפי מה שפי' דהתוס' לא ס"ל סברת הרמב"ן הא דידו כיד בעה"ב רק יסברו דהיאוש אינו מועיל רק לסלק רשותם מהחפץ אבל לא לסלק המצוה של השבת אבידה המוטל על גוף המוצא וכנ"ל א"כ היכא דמת המוצא אח"כ אזי היורשים אינם מחויבים להחזיר אחרי שעל החפץ בעצמו מהני הסילוק רשות של האובד ע"י היאוש רק שהיה נשאר מצות השבת אבידה על גוף המוצא א"כ מותרים היורשים לזכות בהם לעצמם. אך מלישנא דמתני' בפרק אלו מציאות דאיתא שם כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהם עד שיבא א' משמע שאף היורשים אסורים לזכות בהם א"כ נראה מזה הוכחה כפי' הרמב"ן ולא כפי' התוס' ולפענ"ד עדיין צ"ע

איתא בחו"מ סי' רע"ג ס"ק ב' ההפקר אעפ"י שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו עכ"ל המחבר והוא מהרמב"ם ז"ל ומדייק מזה הקצות החשן דהפקר אינו עושה קנין אלא הא דאינו יכל לחזור בו משום שהוא כמו נדר וא"כ אינו יוצא מרשותו כל זמן שלא זכה בו אחר ע"ש ובקצוה"ח הנ"ל חקר למצוא מקור לדברי הרמב"ם דהפקר הוא מטעם נדר

ולפענ"ד נראה לומר מקור לדברי הרמב"ם ע"ד זה היינו משום דלכאורה נוכל לומר דבזה אי אמרינן הפקר מטעם נדר או לא תליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי במס' נדרים דף מ"ג דאיתא שם המודר הנאה מחבירו והוא עמו בדרך ואין לו מה יאכל כו' נותן על הסלע ואומר הרי הן מופקרים והלה נוטל ואוכל ור"י אוסר ואמר ר"י מ"ט דר"י כו' דאינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה ולכאורה נוכל לומר דר"י יסבור דהפקר הוא מטעם נדר משו"ה אינו יוצא מרשותו עד שיזכה בה אחר ורבנן סברי דהפקר הוא סלק רשות משו"ה מיד שהפקיר יכל המודר להנות מזה א"כ הוא שיטת הרמב"ם כר"י ולא כרבנן ונוכל לומר דלהכי פוסק הרמב"ם כר"י ולא כרבנן משום דהוכיח כן מסוגית הגמ' דבבא קמא דף קט"ז דקאמר התם דרב ספרא שדר ליה חמרא לארי ולא אכליה קדם רב ספרא וזכה בו א"ל רב אחא לרבינא נהי דכי אפקריה אדעתה דארי אדעתיה דכ"ע מי אפקריה ולמה ליה למיהדר למזכי ביה ונוכל לומר דקשה ליה להרמב"ם ע"ז הגמ' קושית התוס' מהגמ' דאלו מציאות דף כ"ד המציל מהארי והדוב כו' הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם ולא אמרינן כמו הכא אדעתא דארי אפקריה כו' ומזה הקושיא הוכיח הרמב"ם דהלכה כר"י דאינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה משום דהפקר הוא מטעם נדר וא"כ היכא דקודם שזכה בה אחר כלה ההפקר משום דכיון דהארי לא אכליה גלי אדעתיה דההפקר הוא בטעות והוי כמו נדר בטעות וכל נדר בטעות ניתר ע"י פתח חרטה אבל באלו מציאות דף כ"ד גבי המציל מהארי מאי טעות איכא למימר אדעתיה דמי שהציל לא אפקריה דהרי ממנו היא אבודה בין אם הציל בין אם לא הציל דהרי מה שהציל לעצמו הציל ונוכל לומר דמזה הקושיא ומזה הגמ' המציא הרמב"ן לפסוק דהפקר הוא מטעם נדר

גם נראה לפענ"ד לתרץ קושית התוס'