אמרי שמואל א עד

אזי לא יהיה מחלוקותם רק בשנטלה ע"מ לגוזלה ובאופן אחר דלשיטת התוס' אזי קנה המוצא החפץ בהיאוש שלאח"כ ואינו חייב להחזיר רק דמים ולפי שיטת הרמב"ן לפי מה שמביא הקצוה"ח בסימן רנ"ט בשם הרמב"ן דהיכא שנטלה ע"מ לגוזלה לפני יאוש הרי היא לבעלים כמונחת ע"ג קרקע והמוצא קונה אותה לגמרי בהיאוש שלאח"כ א"כ סובר הרמב"ן שקונה את גוף החפץ ואף הדמים אינו מחויב לשלם אבל היכא דנטלה ע"מ להחזירה ולאחר יאוש מכוין לגוזלה אזי גם התוס' יודו דהמוצא אינו קונה אף גוף החפץ וכשיטת הרמב"ן משום דבאיסורה אתי לידיה והוי שומר והוי ידו כיד הבעלים ולא מהני היאוש שלאח"כ

אך בספר חידושי רע"א על מס' ב"מ דף כ"א ע"ב כתב וז"ל דעיקר סברת הרמב"ן משום דמכח ידו כיד הבעלים הוי כמונח ברשות הבעלים דלא מהני יאוש ומדברי התוס' לקמן דף כ"ו בד"ה בכותל חדש ובד"ה וניזל בתר בתרא מבואר דס"ל דגם בנאבד חפץ בביתו מהני יאוש א"כ אזדא יסוד דברי הרמב"ן לפי' התוס' עכ"ל. א"כ לפי"ז חזינן דהתוס' לא ס"ל כסברת הרמב"ן אבל לדינא הרי מוכח לפי הנ"ל דסובר כהרמב"ן דהיכא דהגביה אותה ע"מ להחזירה ולאחר יאוש מכוין לגוזלה אזי אינו קונה גוף החפץ וכמו שהוכחתי לעיל מהא דאמרינן לא יגע בהן עד שיבא א' וכנ"ל א"כ ע"כ צריכין אנו לפרש סברת התוס' בזה בד אחר לא כפי' הרמב"ן

ולפענ"ד נראה לפרש לפי דעת התוס' בזה האופן דנוכל לחלק בין נטלה ע"מ לגוזלה, שמהני יאוש ובין נטלה ע"מ להחזירה שלא מהני יאוש עד"ז היינו דהיכא שנטלה ע"מ לגוזלה אזי עבר תיכף על לא תגזול ועל השב תשיבם ועל לא ת' להתעלם ומעתה הוא דמי כמו שגזל מביתו ואינו חל עליו החיוב רק של והשיב את הגזילה וכמו בגזל למ"ד יאוש כדי קנה אזי קנה גוף הגזילה ואינו מחויב לשלם רק דמים ה"נ בנ"ד היכא שנטל האבידה ע"מ לגוזלה אזי מהני היאוש שלאח"כ שאינו מחויב לשלם רק דמים ולאחר יאוש כשמחזיר הדמים אזי קיים והשיב א' הגזילה ויכל להיות שקיים עי"ז גם המצוה של השב תשיבם כפי' התוס' ב"מ ד' כ"ו ד"ה מתנה [ובסמ"ע סימן רנ"ט מפרש שיטת התוס' בענין אחר והש"כ חלק עליו] אבל אם נטלה ע"מ להחזירה והוא דבר שיש בו סימן אזי מוטל על גופו של המוצא לקיים מצות השבה של זו האבידה לכן אף שמיאש האובד אח"כ אזי לא פקע בזה החיוב של מצות השבת אבידה המוטל על גוף המוצא דנהי דע"י היאוש פקע השעבוד של האובד מהחפץ אחרי שיאוש הוא סלק רשות כמו שמבואר בקצוה"ח סימן שס"ב ס"ק א' אבל מ"מ ע"י היאוש אינו יכל ליפקע המצוה של השבת אבידה המוטל על גוף המוצא לכן מוטל על המוצא לקיים מצות השבת אבידה אף אם מייאש אח"כ אחר שבא לידו בתורת השבה משום דאף אי אמרינן דיאוש הוי כמו מחילה להמוצא שמוחל לו שעבודו מה שגופו של המוצא מחויב לו להשיבו את החפץ שלו מ"מ לא יתיישב דהרי מבואר בחו"מ סימן רמ"א ס"ב ברמ"א וז"ל דמחילה אינו שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם היה לו חפץ ביד חבירו ואמר לו מחול לך אינו כלום היינו משום דלענין קניות החפץ צריך קנין מהמקנה ולא מחילה מש"ה מפורש במשנה שלא יגע בה כנ"ל נמצא לפי"ז מחולקים התוס' והרמב"ן רק בסברא דהתוס' יסברו דמש"ה אם נטלה ע"מ להחזירה לא מהני יאוש משום דהיאוש אינו מועיל רק לסלק רשותו מהחפץ אבל אין כח בהיאוש ליפקע מהמוצא מצות השבת אבידה המוטל על גוף המוצא מש"ה לא יגע בה. וסברת הרמב"ן הוא משום דיד המוצא כיד הבעה"ב משו"ה לא מהני יאוש היכא דנטלה ע"מ להחזירה. א"כ