אמרי שמואל א עב

מאי קמ"ל הברייתא שלא ישמע לאביו כיון דליכא הכא כלל מצות עשה דכיבוד

אך לפענ"ד נראה שיש לדחות זה התירוץ משום דמה שהעליתי דלמ"ד יאוש קנה בגזילה ה"נ באבידה קונה שאין צריך להחזיר גוף החפץ רק דמים נוכל לומר דזהו דווקא בשנטלה ע"מ לגוזלה ונתיאש אח"כ אבל בזה האופן הנ"ל היכא שנטלה ע"מ להחזירה ונתיאש אח"כ אינו קונה לענין זה שלא יהיה צריך להחזיר גוף החפץ רק דמים וכמו שאבאר אי"ה בתוס' ד"ה ה"נ בב"ק דף ס"ו דלפי מה שהקשיתי על דברי התוס' אלו וכמו שאבאר אי"ה לקמן מוכח דהתוס' מיירי דווקא היכא שהגביה את המציאה ע"מ לגוזלה בזה קנה החפץ ואינו מחויב לשלם רק דמים אבל היכא דנטל את המציאה ע"מ להחזירה ולאחר יאוש מכוין לגוזלה בזה אינו יוצא החפץ מרשות הבעלים כלל ומחויב להחזיר החפץ א"כ לפי"ז נדחה התירוץ הנ"ל כמובן

ועדיין הקושיא הנ"ל במקומה עומדת היינו דמאי פריך הגמ' ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה אימא דמיירי היכא שנטלה ע"מ להחזירה ולאחר יאוש אומר לו אביו שיתכוין לגוזלה דליכא אלא עשה לחוד היינו שאביו רוצה שיתן לו זה החפץ דלא אתי עשה דכיבוד ודחי העשה דהשבת אבידה. אך באמת לק"מ דאף אם נימא דהברייתא מיירי בזה האופן הנ"ל דליכא רק עשה לחודי' עדיין ישאר פרכת הגמ' במקומה רק באופן אחר קצת היינו טעמא דכתב רחמנא את שבתותי ת' הא לאו הכי הו"א צייתא ליה ואמאי האי עשה והאי עשה ואין עשה דוחה עשה דשב ואל ת' עדיף ואיך יכל לדחות העשה דכיבוד עשה דהשב תשיבם דהא מעיקרא חל על החפץ ועל המוצא העשה דהשב תשיבם ואח"כ כששואל אביו את החפץ חל מצות כיבוד א"כ שב ואל ת' עדיף ואין לו רשות ליטול החפץ ולתת לאביו דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה כמ"ש התוס' יבמות דף ו' ע"א וכיון שאף אי נוקי במקום שיש עשה לחודיא יהיה ג"כ הפרכא וכנ"ל לכן נקט הגמרא הפרכא בגוונא דאיכא ל"ת ועשה שיהיה הפרכא בפשיטות יותר

ומה שזכרתי שלפי מה שדייקתי בדברי התוס' בב"ק דף ס"ו בתוס' ד"ה ה"נ מוכח דכוונת התוס' במה דקאמרי שלאחר יאוש אינו מחויב להחזיר החפץ רק דמים מיירי דווקא היכא דהגביה אותה ע"מ לגוזלה. היינו משום דלכאורה יקשה מאוד דבריהם הנ"ל דלפי דבריהם הרי יש תקנה להמוצא דבר שיש בו סימן והכריז ולא באו הבעלים שימתין אח"כ שנה או שנתים עד שלפי השערה נתיאשו הבעלים ואח"כ יהיה מותר להשתמש בהאבידה אחרי שבזה היאוש קנה המוצא את החפץ ואינו מתחייב לתן רק דמים. ובחוהמ"ש סימן רס"ז ס"ק ט"ו מבואר דבכה"ג צריך להיות מונח עד שיבא א' ז"ל ובגמ' בב"מ דף כ"ט איתא כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא א', א"כ הרי מוכח מזה שלא כדברי התוס' דכתבו דיאוש קונה לענין קניית החפץ אף היכא דבאיסורא אתי לידיה כנ"ל. וזהו מבואר דבזמן רב מיאש האובד אף מדבר שיש בו סימן כמו שמפורש בחוהמ"ש סימן רס"ב סעיף ה' ע"ש והמקור לזה מהגמ' דב"מ דף כ"ג מההוא דאשכח כופרא בי מעצרתא כו' דקדחי בי חלפי. גם מהגמ' דב"מ דף כ"ד מהא דהחזיר הנך חמרי דאשכח במדברא אחר י"ב חודש משמע מפירש"י דכיון דמצאן אחר י"ב חודש כבר איאש מרייהו ואף דהתוס' הקשו על רש"י וז"ל דמנ"ל שיהיה בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתיאש שסבור דהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז עכ"ל מכ"ז נוכל לחלק דהתוס' ג"כ יודו דלאחר י"ב חודש מיאש האובד דבזו המעשה איירי דאשכח הני חמרי במדברא משו"ה סברי התוס' דהאובד אינו מתיאש אף לאחר י"ב