אמרי שמואל א ע

תאמר כריכות אי דרך נפילה היא ברה"י אמאי מכריז הא מתיאש שסבור בר"ה נפיל עכ"ל התוס' ולכאורה יש להקשות על דברי התוס' דמדברי התוס' מוכח דהיכא שיש ספק אי מיאש או לא אינו צריך להכריז והלא ממתני' דמכשירין משנה ח' דקתני מחצה על מחצה חייב להכריז מוכח דחייב להכריז מספיקא

ונלפענ"ד לפי מה שביארתי לעיל דכל היכא דאיכא לברורי ע"י ההכרזה אזי אף במחצה על מחצה חייב להכריז ובין לאוקימתא דטמון לקמן דף כ"ד מיירי מתני' דמע"מ לפני יאוש כמובן ובין לאוקימתא דאיבעית אימא לעולם רבנן כו' ויניח אזי סברי רבנן דאין אדם מיאש במחצה על מחצה משו"ה חייב להכריז כיון דאיכא לברורי ע"י ההכרזה אבל בענין קושית התוס' דהבעלים אינם יודעים היכן נפלו אי בר"ה אי ברה"י אזי שפיר הקשו התוס' הא מתיאש הבעל החפץ שסבר בר"ה נפיל עכ"ל אף דאינו אלא ספק אי מתיאש או לא אזי אינו מחויב המוצא להכריז דמה יועיל ההכרזה אחרי דהאובד אינו יודע בבירור לתן הסימן מקום או שסובר שנפל בר"ה ונדרס הסימן והמוצא יכול לומר להאובד אייתי ראי' אם לא נתיאשת ושקול וכמו שהוכחתי לעיל מהבבא דמצא תינוק מושלך במע"מ שאין מחזירין לו אבידה מספיקא וכנ"ל. ומפרכת הגמ' דקמקשי והא לא ידע דנפל מיניה אין ראיה שצריך להחזיר מספיקא רק הפשט הוא דיהא מונח בידו עד שיתברר וכמו שפי' לעיל

בחוהמ"ש סימן רס"ז ס"ק ט"ו מבואר דאם מצא דבר שיש בו סימן והכריז ולא באו הבעלים צריך שיהא מונח עד שיבא אלי' ז"ל ע"ז נסתפקתי אם מת המוצא והניח יורשים אם היורשים יכולים לזכות בהמציאה לעצמם אחרי שהוא זמן רב וכבר נתיאשו הבעלים ועליהם לא חל מעולם המצוה של השבת החפץ או לא. ותחילה נבאר בעה"י הגמ' דב"מ דף ל"ב ת"ר מנין שאם אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזור שלא ישמע לו כו' טעמא דכתב רחמנא את שבתותי ת' כו' ואמאי האי עשה והא ל"ת ועשה פירש"י דאתי עשה דכיבוד ודחי ל"ת ועשה היינו השב תשיבם ולא ת' להתעלם עכ"ל ולפענ"ד קשה דלמא מיירי הברייתא בזה האופן דליכא אלא עשה לחודיה היינו בשנטל את האבידה ע"מ להחזירה ולאחר יאוש אמר לו אביו אל תחזור רק שיכוין לגוזלה דבכה"ג אינו עובר רק אעשה דהשב תשיבם לחוד כדקאמר רבא בדף כ"ו דהיכא שנטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם בלבד

וראיתי בספר שיטה מקובצת שהקשה קושיא אחרת ע"ז האופן היינו דלמא מיירי הברייתא בזה האופן היכא דאמר לו אביו המתן עד שיתיאשו הבעלים דבזה האופן אינו עובר אלא משום לא ת' להתעלם בלבד וע"ז תירוץ א"כ לכתוב בברייתא או שאמר לו אביו התעלם. אך אכתי יקשה הקושיא שהקשיתי דלמא מיירי הברייתא היכא דליכא אלא עשה בלבד וע"ז לא יספיק תירוצו של הש"מ הנ"ל

ונלפענ"ד לישב בעה"י דהנה איתא בספר חידושי הרשב"א על מס' יבמות דף ה' דהא דאמרינן דעשה דכיבוד דחי ל"ת ועשה היינו דווקא היכא דאית לי' לאביו הנאה מיניה אבל אם אמר לו אביו לעשות לו מידי דלית ליה לאביו הנאה מיניה אין זה נכלל בכלל מצות עשה דכיבוד שיהי' יכל לדחות ל"ת ועשה וראיתו מן הברייתא דמס' קידושין ת"ר מצות כיבוד כיצד כו' מאכילו מלבישו כו' עכ"ד הרשב"א והשתא לפ"ד הרשב"א הנ"ל אבאר הבריי' ואיישב הקושי' שהק' דבאיזה אופן מיירי הבריי' דהרי מהגמ' דפריך ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה מוכח דהברייתא דאמר לו אביו אל תחזור מיירי באופן שיש ל"ת ועשה כמובן ועל