אמרי שמואל א סד

דמלתא שמזמן היאוש ולהבא יהיה שייך להמוצא

גם באופן הב' הנ"ל היינו אם מצא אבידה שיש בה סימן והוא דבר שאינו חשוב שבא ליד המוצא לפני יאוש והוא רוב עכו"ם א"כ כשבא ליד המוצא לא בא לידו בתורת השבה כיון שהוא רוב עכו"ם א"כ אינו נעשה שומר עליו והוי כמונחת ע"ג קרקע א"כ צריך המוצא לקנות אותה ביאוש שלאח"כ בשעה שמתייאש האובד לאחר זמן מרובה בשעה שהחפץ הוא ביד המוצא. והא דאמרינן בגמ' בפ' אלו מציאות דבדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה ליה למייאש לבסוף לא הוי יאוש משום דמעיקרא באיסורא אתי לידיה עכ"ל הגמ' היינו משום דמיירי ברוב ישראל וכשבא ליד המוצא בא לידו בתורת השבה ונעשה ע"ז שומר והוי ידו כיד בעל הבית האובד ולהכי לא מהני היאוש שלאח"כ היינו מה שמייאש בעל החפץ בשעה שמונחת המציאה ביד המוצא משא"כ אם מצא במקום רוב עכו"ם שלא בא לידו בתורת השבה וכנ"ל אזי מהני היאוש שלאח"כ היינו שמאותה שעה שמייאש ואילך אזי יקנה אותה המוצא ויהיה שלו ואז אם יבא האובד ישראל ויתן סימן אינו מחויב להחזירה והא דקאמר הגמ' בפ' א"מ דף כ"א כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה הוי הכוונה כמו שפי' לעיל היינו שלא אמרינן שהיאוש שלאח"כ יועיל שיהיה היאוש מהשתא ויהיה תיכף שייך להמוצא משעה שהגביה אותה ושיהיה יכול להשתמש בהחפץ משעת הגבהה אלא אמרינן שכל זמן שלא אייאש אף שהוא ביד המוצא מכל זאת לא קנה אותה המוצא ואינו רשאי להשתמש בהחפץ ואם הביא האובד עדים שמכירים את החפץ בט"ע שהוא שלו וגם יברר שלא יאש עדיין אזי יהיה צריך המוצא להחזיר לו את החפץ

אבל קושטא שהיאוש שלאח"כ כשהוא ביד המוצא מועיל שיקנה המוצא מכאן ולהבא שיהיה שלו. וקושטא הוא דמשעה שהגביה עד השעה שמייאש אח"כ אזי אסור המוצא להשתמש בהחפץ לאביי וכשלא ידעינן אימתי הבעלים מתיאשים אזי צריך להניח אצל המוצא זמן מרובה ולא להשתמש בהחפץ עד שאנו משערים שמזמן רב כזה ודאי נתודע להבעלים מהאבידה. ונתיאשו כיון שאין בה סימן [אך כשמצא אבידה שיש בה סימן רק שמצאה במקום שיש רוב עכו"ם וכנ"ל שהוא אבידה שאינה חשובה שלא אמרינן שכבר משמש האובד ונתיאש מותר להשתמש מחמת שתלינן שנפלה מעכו"ם] וכן משמע בהדיא מספר קצות החשן הנ"ל דהיכא שנטלה שלא ע"מ להשיבה אזי קונה בהיאוש שלאח"כ מדמסיים הקצוה"ח הנ"ל וז"ל אבל בנטלה ע"מ לגוזלה לא מצי מיירי דא"כ מצי קני לה כי מייאש לה מאריה אח"כ עכ"ל א"כ משמע מזה דהיכא שנטלה שלא ע"מ להשיבה אזי קונה בהיאוש שלאח"כ ובוודאי כשמגביה אדם דבר שאין בה סימן אזי בוודאי מגביה אותה ע"מ שלא להשיבה ואף דהקצוה"ח הנ"ל מפרש הפלוגתא דאביי ורבא דאיפלגי בדבר שאין בו סימן בישל"מ מיירי בזה האופן שנטלה ע"מ להשיבה משו"ה אינו קונה בהיאוש שלאח"כ

אך לפי האמת זהו דוחק גדול לומר כן דהמוצא יגביה חפץ שאין בו סימן ע"מ להשיבה דהא מה"ט אמרינן דהאובד מיאש מדבר שאין בו סימן משום דסובר דהמוצא לא יחזירנה לו בלא סימנים, א"כ בוודאי בשעה שהמוצא רואה את המציאה והוא דבר שאין בה סימן אזי בוודאי מגביה אותה ע"מ שלא להחזירה כמובן גם נוכל לומר דאף אם יגביה דבר שאין בו סימן ע"מ להשיבה נמי לא זכי בזה האובד ואין המוצא נעשה שומר שלו בזה ההגבהה אחרי שהוא זכיה בטעות משום דאם היה יודע המוצא שהוא דבר שאין בו סימן