אמרי שמואל א נח

אגב ארעא תיקו עכ"ל הגמ' א"כ לפי הסברא, שבגמ' דחיטים הזרועים בקרקע אף שעדיין לא אשרוש מ"מ בטלינהו אגב ארעא וא"כ ה"נ בענין נ"ד לענין פסח א"צ ביעור ואפילו ביטול א"צ כמובן אך לפי הסברא שבגמ' דכמאן דמנחי בכדא דמי ולא בטל אגב ארעא אזי צריך ביעור וא"כ הוי ספיקא דאבעיא שבגמ' וכיון שביטל הוי אח"כ ספיקא דרבנן אם צריך ביעור או לא וא"צ לבדוק מספק וזהו דמי לדינא של המג"א הנ"ל

ועתה נחקורה בענין השאלה הנ"ל אם אירע באופן אחר היינו אם אחד השכיר לחבירו שדהו ואחר הפסח ראה המשכיר שהצמיחה שדהו ספיח ורוצה לחזור וטוען שהקנין של השכירות היה בטעות והוי מקח טעות ולכאורה מצינו לדמות להא דכתב הרמ"א בחו"מ סימן רל"ב ס"ק י"ח שכ' וז"ל ואם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו ואח"כ נדע שהיה בו כסף או זהב זכה הלוקח משום שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא ידע בו עכ"ל ולכאורה ה"נ הואיל והמשכיר לא ידע בזה לא הוי מקח טעות אבל לפי האמת אין דמיון לזה דהתם לא קנה הסרסור מעולם ולא הוי שלו וידו נמי לא מצי קני ליה שלא מדעתיה כמו חצירו משים דהוי דבר שאין הוה להמצא ובזה האופן לא קני ליה חצירו כדפסק הרמ"א בסי' רס"ח ס' ג' דבדבר שאין רגיל לבוא לא קניא לו חצירו אבל הכא גבי ספיח נוכל לומר דהמשכיר ידע בשעת הקצירה שהרבה דגן נשרו ועלתה על דעתו שיצמח אח"כ ולא אייאש ואף דחזינן מדהשכיר שדהו לאחר מוכח מזה דבעל השדה אייאש. ז"א דדלמא בשעת הקצירה לא אייאש ואייאש אח"כ לאחר שהשרישו הדגן בקרקע ואז לא יועיל יאוש משום דאין יאוש מועיל בקרקע ועיין בחו"מ סי' שע"א בנתיבות ובקצוה"ח ואף אם נאמר דבעל השדה אייאש בעת הקצירה מ"מ נוכל לומר דשייך לבעל השדה משום דבזה אי שייך יאוש אצל בעל השדה תליא במחלוקת הנ"י ותוס' והובא זאת בחידושי רע"א על מס' ב"מ דף כ"ו ד"ה דשתיך דמביא שם דעת הנ"י דס"ל לעיל גבי כופרא דבעל בית לא שייך יאוש ושיטת תוס' בב"מ דף כ"ו תוס' ד"ה בכותל חדש ובד"ה וניזל בתר בתרא ס"ל דגם בבעה"ב אם נאבד לו חפץ בביתו שייך יאוש ועיין בנתיבות המשפט סימן רנ"ט ס"ק א' שהרמב"ן ותוס' מחולקים בזה וא"כ לפי סברת הנ"י אף אם בעל השדה אייאש בעת הקצירה לא מהני יאוש ואף לפי סברת תוס' דגם בבעל הבית שייך יאוש מ"מ אחר יאוש לקני ליה שדהו לבעל השדה דהא דהתוס' סברי דבבעה"ב שייך יאוש וחצירו אינו קונה לבעה"ב אחר יאוש היינו משום דמיירי שהאבידה הוא בדבר שאין רגיל להמצא כדמוכח בתוס' ד"ה דשתיך אבל הכא גבי ספיח רגיל להמצא אח"כ כשיצמיח א"כ תיכף אחר יאוש קונה השדה להמשכיר. ואף אם נאמר דבשעת הקצירה לא אסיק אדעתיה של המשכיר אם נשרו הדגן אם לא והוי יאוש שלא מדעת וקאתי ליד החצר באיסורא ושוב לא יקנה אח"כ החצר להמשכיר. זה אינו כיון דהאבידה שלו והחצר שלו לא שייך כאן באיסורא אתי ליד החצר דטעמא דבאיסורא אתי לידיה הוא משום דכבר נתחייב בהשבה או משום דנעשה שומר והכא לא שייך זאת כיון דהאבידה הוא בחצר שלו כמובן ועיין בקצות החושן סי' רס"א ובנתיבות סי' שע"א

העולה מכל הנ"ל דהספיח הוי של המשכיר וא"כ הוי מקח טעות דאף דלכאורה יש לפקפק מהא דקי"ל אין אונאה לקרקעות. אך יש לחלק דהא דאמרינן אין אונאה לקרקעות היינו אם נתאנה בשיווי הקרקעות ליכא אונאה אבל לא בכה"ג דלא ידע דיש מציאה בתוכה אך כ"ז הוא דוקא על הספיח דשנת תרמ"ה הנ"ל דנוכל למימר