אמרי שמואל א נו

בנ"ד גבי ספיח צריך לשלם המשכיר להשוכר חצי דמי הזריעה. אך זהו בשנה הזאת שבשעת הקצירה היו השבלים קטנים מאוד ולא יכלו הבעלים לאספם היטב לכן נוכל לומר שעלתה על דעת השוכר שבשנה הבאה יהיה ספיח והוי הדבר ספק אצלו אולי יחרוש המשכיר אח"כ שדהו וילך לאיבוד או שמא לא יגדל הספיח והוי בשעת הקצירה ספק יאוש וכנ"ל אבל בכל שנה שהדגן הנושרים בשעת קצירה המה מעט ומעולם לא יעלה על דעת השוכר שיהיה ספיח עד אח"כ שרואים בשעת גידולם צריך לעיין אם זהו דומה ליאוש ש"מ שהרי לא ידע שנשרו הדגן מהשבלים ויכול להיות דאף כשיודע לו טרם שיצמחו שנשרו הדגן יכול להיות שיתיאש מיד שיסבור אולי לא יצמחו. ולכאורה נוכל לומר דלא דמי להפלוגתא דאביי ורבא בישל"מ דהכא אף לרבא לא הוי יאוש דכי קאמר רבא דיאוש ש"מ הוי יאוש היינו היכא דתיכף כשיודע לו יתיאש מיד ואמרינן דהיאוש הוא מעיקרא וקצת משמע כן מפירש"י דף כ"א ד"ה מהשתא הוי יאוש פירש"י שהרי נפל וכשיודע שוב אין דעתו עליו עכ"ל משמע מזה דמשעה שנפלה ממנו עד שיודע לו לא יהא דעתו על החפץ וגם בעינן שתיכף כשיודע לו יתיאש מיד אבל הכא גבי ספיח טרם שיצמח לא נזרע להאובד אם נפלו ותיכף כשצמח כשיודע לו לא מיאש א"כ נוכל לומר דאף רבא מודה דלא הוי יאוש ואפילו אי נימא דלרבא הוי יאוש בכה"ג משום דכיון דאם יודע לו קודם הצמיחה שנשרו הדגן יתיאש הוי יאוש מעיקרא לרבא אך מ"מ אנן קי"ל כאביי בישל"מ וגם בחצר שייך ישל"מ דכי אתי ליד החצר לפני יאוש א"כ באיסורא אתי ליד החצר א"כ לא קנה בעל השדה והוי של שוכר. ודין זה אי אמרינן גבי חצר באיסורא אתי לידיה לפי דעת מהרש"ל בב"מ דף כ"ו על תוס' ד"ה דשתיך הוא תליא במחלוקת נ"י ותוס' אבל כבר השיג עליו המהרש"א ז"ל גם הש"ך בחו"מ סי' רס"ח ס"ק ב' ד"ה חצרו השיג שם על המהרש"ל ומסיק לדינא כנ"י דגם בחצר שייך באיסורא אתי לידיה ואף לפי מה שכ' בהגהות אמרי ברוך על הש"ך הנ"ל דדעת הריטב"א דבחצר לא שייך באיסורא אתי לידיה וכתב בסוף וז"ל וצ"ל שסובר הריטב"א שאין התחלת קנין החצר אלא מעת שנתיאש והוי בהותורה אתי לידיה עכ"ל מ"מ בנ"ד הכא בשדה לא שייך למימר דיקנה לו השדה אחר שנתיאש. ז"א דיאוש גמור לעולם ליכא דהבעלים לא ידעי מהאבידה עד שעת הצמיחה ואז ליכא יאוש דסובר משתעינא דינא בהדיה וא"כ עד הצמיחה הוי יאוש של"מ

העולה מזה היכא דשכר קרקע לשנה ולשנה הבאה עשתה ספיח צריך המשכיר לשלם לו דמי הדגן שהיה צריך המשכיר להוציא על זריעת שדהו אבל לפי האמת נראה בספיח דכל השנים לא דמי לישל"מ והוי יאוש מעיקרא דקודם קצירת הדגן עלתה על דעתו שינשרו הרבה דגן לארץ וכיון דברוב השנים ליכא ספיח הוי יאוש מעיקרא ויש ראיה לזה מהגמ' דב"מ דף כ"א דקאמר הגמ' בתאינה הנוטה לדרך מותרת משום גזל משום דעבידי דנתרא והוי יאוש מעיקרא. אבל בספיח דשנת תרמ"ו נוכל לומר דהשוכר אסיק אדעתיה שלשנה הבאה יהיה ספיח משום דהשבלים דשנת תרמ"ה היו קטנים מאוד ולא יכלו לאספם ונשרו הרבה לכן העליתי לעיל שצריך המשכיר לשלם להשוכר חצי דמי הדגן שנזרעו בתוך שדהו. אבל צ"ע אולי זהו דווקא אם הספיח שגדלה שדהו היה טוב כשאר שדות שנזרעו בשנת תרמ"ו אבל אם הספיח שגדלה שדהו היתה גרוע נשאר שדות שנזרעו בשנה ההיא אולי יוכל המשכיר לטעון אלו אנא זרעי היתה השדה עושה הרבה יותר מעתה וצל"ע לפענ"ד

אך באמת אין זו טענה שהיה טוען אלו אנא זרעי היתה השדה עשויה הרבה יותר דנראה באיזה שדה מצוי הספיח דהרי