אמרי שמואל א מט

להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם כמו שפי' הש"ך בס"ק נ"ה והט"ז בס"ק מ' ולפי מה שכ' שדברי הט"ז אינם מוכרחים לפענ"ד א"כ אין מזה השגה על ספר קצוה"ח שרוצה לפטור שואל ספר משום דמצות לאו ליהנות נתנו מהט"ז הנ"ל שכ' דהתורה משמחי לב היינו משום דעיקר מה ששואל הספר הוא שואל בעבור שרוצה לקיים מצות הבורא ית' וזה לא מקרי הנאה רק ההנאה בא ממילא והספר הוא רק הגורם הנאה וכן כתב בספר שער המלך פ' ז' הל' לולב דמשו"ה מותר לכסות סוכה באיסורי הנאה ולא חשיב עבירה מה שנהנה מהצל כיון דאינו עושה זאת בשביל הנאתו רק כדי לקיים המצוה עכ"ל א"כ לפי"ז צדקו דברי הקצוה"ח במה שרוצה לפטור שואל ספר משום דמצות לל"נ ולא חשיב הנאה שבהדי המצוה לחייבו בשבילה כנ"ל רק מה שמשיג הנתיבות דמ"מ אית ליה הנאה משום דיכול ללמוד מתוכה לאחר בשכר וכמו שפי' הש"ך ביו"ד סימן רכ"א ס"ק נ"ה שכ' שיש בידו להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם וזהו הטעם שאסור ללמוד בספרו שלה מדיר זהו ודאי השגה מעלייתא הוא דשואל ספר צריך להתחייב באונסין מזה הטעם. אך דנוכל לומר דזהו דווקא בשואל ספר לזמן מרובה שכיוצא בו המנהג שמשכירים ואז בוודאי אית ליה הנאה ולא נוכל לפוטרו מטעם מצות לל"נ אבל אם שואל ספר באקראי רק לעיין שם ונאנס בכה"ג צדקו דברי הקצוה"ח דנוכל לפוטרו מטעם מצלל"נ כיון דכה"ג אין כיוצא בה משכירין שפיר לא חשיב הנאה דמצות לל"נ. ולפי"ז מה שכ' הפמ"ג באו"ח סימן ל"ב במשבצות ס"ק כ"ז שחקר אם כתב תפילין על עור איסורי הנאה רוצה להתיר משום דמצות לל"נ אי לאו משום דמאיס ע"כ. ולפי מה שכ' לעיל יש לחלק דבאקראי בעלמא מותר להניח תפילין אלו אי לא משום דמאיס משום דמצות לל"נ אבל בקביעות אסור משום דנהנה במה שאינו צריך לקנות כדאמרינן לעיל בכיוצא בו משכירים

בחו"מ סימן קי"א סעיף י"א פסק המחבר דהלוקח אינו יכול לומר להב"ח הנחתי לך מקום לגבות מבני חורין דאיכא בעיר אחרת ע"ש ובנתיבות חקר ע"ז הרבה ע"ש. וקשה לפענ"ד שלא העירו ע"ז מהתוס' שלפענ"ד נ"ל להוכיח דהתוס' לא יסברו כהמחבר דהנה התוס' בב"מ דף י"ד ע"ב בד"ה תריץ כו' הקשו ע"ז אדרבה לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף ב"ח ממשעבדי דטריף לוקח עכ"ל ולפענ"ד קשה דמאי קשיא להו להתוס' אימא דמיירי הכא כגון שיש להמוכר נכסים בנ"ח או נכסים המכורים בעיר אחרת והשדה שטרף מהלוקח הוא הכא ולהכי טרף הב"ח של המוכר מהלוקח ממשעבדי דאיכא הכא משום דהלוקח לא יכול לומר להב"ח הנחתי לך מקום לגבות מבני חרי דאיכא בעיר אחרת לפי שיטת המחבר להכי גובה אח"כ הלוקח מאותם בנ"ח דאיכא בעיר אחרת אשר הב"ח לא רצה לגבות מהן א"כ לא יקשה קושית התוס' מידי כמובן אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דהתוס' לא יסברו כשיטת המחבר הנ"ל אלא יסברו דאי איכא להמוכר נכסים בני חורין במקום אחר אזי לא יוכל הב"ח שלו לטרוף מהלוקח משום דהלוקח יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות מבני חורין דאיכא בעיר אחרת ודלא כהמחבר להכי הקשו שפיר קושיתם מדלא טריף ב"ח ממשעבדי דטריף לוקח ש"מ דאיקני קנה ומכר לא משתעבד ע"ש הרי הוכחתי דשיטת התוס' הוא דלא כהמחבר

אך לפי מה שכ' האורים ותומים שם בסי' קי"א דדין זה תליא אי שעבודא דאורייתא או ל"ד היינו דאי אמרינן שעבודא דאורייתא א"כ חל שעבוד הלוה על הלוקח מן הדין רק מה שאמרו חז"ל אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח הוא רק מפני תקנת הלקוחות א"כ במקום שיש טרחה ופסידא לבע"ח לילך לעיר אחרת לא העמידו תקנתם ולא יוכל הלוקח לומר לבע"ח הנחתי לך מקום לגבות מבני חרי