אמרי שמואל א כד

ובתרומה ומכ"ש חולין אינו טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי עכ"ל

אם נבוא לחקור על מוצא מקור הדין בטפת חלב אי מפעפע או לא נראה לענ"ד שזה תליא בשיטת הראשונים בהפשט של הגמ' דפ' דם חטאת דף צ"ו דלשיטת מהר"מ שבמרדכי שכתב מדגלי רחמנא בקדשים דאמרינן ישבר ש"מ דחולין קיל מזה משמע דסובר דבקדשים הוי גזירת הכתוב ואותה למעוטי תרומה וכ"ש חולין אינו טעון מריקה ושטיפה בכולו משום דאינו מפעפע וכן מבאר הפרי חדש בסימן קכ"א וכן מוכח בב"י סימן צ"ב שמביא שיטת מהר"מ שבמרדכי דאינו מפעפע רק בעובי הדופן נגד נפילת הטפה. ושיטת הרשב"א והרא"ה דגמרינן מקדשים ג"כ דלא מטעם גזירת הכתוב הצריך הכתוב אם בישל במקצת כלי מריקה ושטיפה בכל הכלי רק דהטעם הוא משום דאם בישל במקצת מפעפע בכל הכלי והא דאימעיט הכתוב אותה למעוטי תרומה וכן חולין היינו משום דכבולעו כך פולטו משו"ה סגי להגעיל רק המקום בישול לבד והרשב"א ס"ל דהטעם בתרומה דסגי להגעיל רק המקום בישול היינו משום דהיתרא בלע קיל. ושיטת הרא"ה והרשב"א הנ"ל אזי מבואר ביו"ד סימן קכ"א בדברי הט"ז ע"ש. הרי דמשמע מהרשב"א והרא"ה דלא מטעם גזירת הכתוב מצריך הכתוב מריקה ושטיפה בכולו בקדשים רק דהטעם הוא משום דמפעפע ממילא נוכל לגמור מקדשים אף בחולין רק דנ"מ דהיכא דנוכל למימר כבולעו כך פולטו או היתירא בלע כנ"ל

אם נבוא לבאר שיטת מהר"מ שבמרדכי הנ"ל צריך אני להקדים מה שקשה לי בדברי הט"ז סימן צ"ג סעיף א' שהקשה על הגמ' דמס' פסחים דף ל' גבי כלי חרס חזינן להו דמדייתי והתורה העידה על כלי חרס שאינה יוצא מתוך דופיו לעולם פירש"י כו' שהרי בכלי עץ ומתכת כתיב ומורק ושוטף במים אבל בכלי חרס ישבר והקשה ע"ז הט"ז אדרבה נימא מדגלי רחמנא בקדשים דאמרינן ישבר ש"מ דחולין הוי קיל מזה וכמ"ש מהר"מ במרדכי לענין שאין כלי חרס פולט לתוך כלי מדאשכחן גבי קדשים כן ש"מ דחולין קיל מזה ובתוס' שם הקשה קושיא אחרת דלמא גזירת הכתוב הוא אין ללמוד הימנה ותירצו כו' זה מועיל לתרץ קושית התוס' אבל עדיין קשה קושיתנו דלמא חולין שאני מקדשים כו' עכ"ל הט"ז

ולפענ"ד לא אוכל דבריהם להבינם לפי מה שאבאר כוונת התוס' בתירוצם שהרב בעל הט"ז ז"ל מביא תירוץ התוס' בקיצור מפני שהוא מביא דברי התוס' שבפסחים דף ל' ד"ה התורה כו' אבל באמת דברי התוס' הללו יש ג"כ במס' זבחים דף צ"ו ד"ה אלא ושם מבואר דברי התוס' אלו ביותר ביאור מעט וז"ל התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מנ"ל דמחטאת ליכא למילף דהתם גזירת הכתוב אם נאמר דבישול בלא בלוע טעון שבירה ותירצו דמאחר שהתיר הכתוב בכלי נחושת במריקה ושטיפה ובכ"ח לא התיר ש"מ דטעמא משום בליעה הוא דזה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא מידי דופיו ובישול בלא בלוע טעון שבירה בזה סברא לומר לפי שהחמיר בו הכתוב לחושבו כבלוע עכ"ל וזהו ממש כוונת התוס' שם בפסחים רק שקיצרו בלשון ואם נדייק בתירוץ התוס' הרי מוכח מהתוס' שלא כדברי מהר"מ שבמרדכי דכיון דפירשו התוס' דמאחר דהתיר בכלי נחושת ע"י הגעלה ובכלי חרס טעון שבירה הרי ע"כ דטעם הכתוב משום בליעה הוא א"כ מה לי קדשים מה לי חולין א"כ אזי בוודאי צריכין אנו לגמור ג"כ חולין מזה דלא כמהר"מ שבמרדכי ולפי סברת התוס' אזלא לה קושית הט"ז ג"כ כמובן

אך שלפי האמת יקשה קושית התוס' לפי שיטת מהר"מ דסובר מדגלי רחמנא בקדשים ש"מ דחולין אינו כן היינו משום דבקדשים הוי גזירת הכתוב א"כ יקשה מהגמ' דפסחים דף ל' דקאמר הגמ' התורה