אמרי שמואל א קכב

דעבר אמימרא דרחמנא ותירצו התוס' שם וז"ל וי"ל דאיתקש גירושין למיתה משו"ה הוי הגט כשר עכ"ל א"כ משמע מזה אף בגירש שלא כדין כגון באונס אפי"ה ילפינן גירושין ממיתה דהגט כשר אף לרבא א"כ לפי"ז ה"ה בקדושין שנעשה שלא כדין נמי צריך להיות הקדושין כשרים אף לרבא דאמר לא מהני מ"מ כיון דבגיטין כשר משום דילפינן ממיתה אף שנעשה באיסור א"כ ה"ה בקדושין נמי צריך להיות כשר אף שנעשה באיסור דהרי בכל דוכתא ילפינן קדושין מגירושין וגירושין מקדושין בהיקש דויצאה והיתה במס' קדושין א"כ יהיה קשה על התוס' דמס' עכו"ם הנ"ל לפי כוונת הגרע"א הנ"ל אמאי לא הוי הקדושין כשרים אף לרבא ולפענ"ד צ"ע

בספר שאגת אריה תשובה צ"ח מביא הגמ' דמס' ר"ה דף כ"ח הא דקאמר ר"י דתקע בשופר של שלמים לא יצא ורבא דאמר אף בשל עולה לא יצא הכל הטעם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ולכאורה קשה מאוד דבריו מנין ליה להשאגת ארי' דטעמא דלא יצא משום מצוה הבב"ע דלמא טעמא דלא יצא הוא משום דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ולא משום מצוה הבב"ע ואדרבה בה מהתוס' מוכח דטעמא דלא יצא הוא משום כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ולא משום מצוה הבב"ע דהא בב"ק דף ס"ז פירשו התוס' דהא דקאמר ר"י בין נודעה בין לא נודעה מכפרת משום דלית ליה לר"י טעמא דמצוה הבב"ע וא"כ ע"כ לשיטת התוס' הא דקאמר ר"י במס' ר"ה דלא יצא לא הוי משום מצוה הבב"ע רק משום דאי עביד לא מהני וא"כ מנ"ל להש"א דטעמא דלא יצא הוא משום מצוה הבב"ע

ונלע"ד לישב דבריו ותחלה אקדים מה שהשגתי על הס' שאילת שמואל סימן נ"ב שכתב לחלק בין כל מקום דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ובין הא דמצוה הבב"ע דבשלמא אי עביד לא מהני בלא מצוה הבב"ע יתכן להיות היכא דעבר על האיסור ולא עשה מצוה בזה אפ"ה לא אהני מעשיו אבל מצוה הבב"ע בלא אעל"מ לא יתכן להיות וא"כ למאי מהני איסור של מצוה הבב"ע הלא בלא"ה אסור משום אעל"מ ע"כ קאמר השאילת שמואל דפלוגתייהו דאעל"מ הוא דווקא מרשות לרשות כגון תמורה ותרומה ודווקא ע"ז אמר רבא דלא מהני ואינו יוצא הדבר מרשות לרשות אבל בענין דלא שייך יציאה מרשות לרשות גם רבא מודה דמהני וא"כ יתכן איסור של מצוה הבב"ע היכא דעשה מצוה באיסור בענין דלא שייך שינוי רשות ובזה מיישב מה שהקשו המפרשים לרבא דאמר ל"מ מהשוחט בשבת שחיטתו כשירה כמובן עכ"ד

ולענ"ד קשה מאד כללו של הש"ש הנ"ל מה שאמר דלא אמר רבא דאעל"מ אלא מרשות לרשות דבמס' מנחות דף מ' ע"ב לא משמע כן דקאמר רבא על הא דאמר ר"ז הטיל למוטלת כשירה קאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי ולפי הנראה הוא הפשט דמש"ה מעשה לא הוי משום כ"מ דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ וכן הבין בס' מקור ברוך בתשובה ראשונה דתליא באעל"מ א"כ ממילא נסתר הכלל של ש"ש הנ"ל כמובן דהתם לא שייך שינוי רשות ואפ"ה אית ליה לרבא דלא מהני

ולענ"ד נראה לחלק בין הא דמצוה הבב"ע בין ה דאעל"מ לפ"מ שכתבו המפרשים לתרץ את הקושיא מה שמקשים על רבא מהשוחט בשבת שחיטתו כשירה. ע"ז מתרצין דפלוגתייהו דאביי ורבא הוא דוקא באופן דיתוקן האיסור בזה אי אמרינן דל"מ אבל היכא דלא יתוקן האיסור בזה דאמרינן דל"מ אזי גם רבא יודה דאהני ובזה החילוק מתרצים מהשוחט בשבת כמובן ולפ"ז יתיישב לן שפיר החילוק של מצוה הבב"ע בין אעל"מ היכא דעביד