אמרי שמואל א קיט

טובי אבן איננו בידי לעיין בו וזה לשונו דאף אביי דסובר אי ע"מ יכול לסבור דלא יצא בשופר של עכו"ם משום דכל עיקר הנאה מהשופר במאי דיוצא בו וכיון דאמרינן דלא יצא הרי לא נהנה א"כ לא עבר כלל אמימרא דרחמנא בזה האופן אף אביי יסבור דעקרינן להמעשה כי היכי דינצל מן האיסור ואמרינן דלא עבר כלל אמימרא דרחמנא דכי קאמר אביי דאי ע"מ היכי דאמרה תורה שלא יעשה זה הדבר וכיון דעבד שלא כדת א"כ אף אי נאמר דלא אהני מעשיו מ"מ עבד איסור בזה ועבר אמימרא דרחמנא א"כ לא מתקינן האיסור בזה דאי אמרינן דלא מהני להכי קאמר אביי דאי ע"מ. אבל הכא התורה אמרה שלא יהנה מן העכו"ם וכיון דאמרינן דלא יצא הרי לא נהנה להכי גם אביי מודה דלא אהני מעשיו עכ"ד השאילת שמואל. ולכאורה יתישב בזה שפיר קושיתנו אך כי יתישב קושיתנו לפי שיטת המפרשים דסברי דתקיעת שופר לחוד בלא המצוה ליכא הנאה כלל דכל השקלא וטריא של הגמ' דמס' ר"ה דף כ"ח דמצות לל"נ הוא רק הנאת המצוה לחודיה ולא בדאיכא הנאת דבר אחר בלא המצוה ולשיטתם מוכרחים אנו לומר דבקול של תקיעת שופר בעצמו לבד המצוה ליכא הנאה כלל, וא"כ לדידהו יתישב שפיר קושיתנו כנ"ל אבל לשיטת הרמב"ם דסובר בפ"א מהל' שופר הל' ג' דבקול של תקיעת שופר לבד המצוה נמי איכא הנאה ובע"כ יסבור כשיטת הרשב"א דסובר דאי אמרינן מצות לאו ל"נ אף דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה נמי מותר ליהנות ובספר שער המלך הל' לולב הל' ז' מבואר בארוכה שיטת הרמב"ם והרשב"א ושאר פוסקים בענין זה ע"ש. א"כ לשיטת הרמב"ם דסובר דבתקיעת שופר איכא הנאת הגוף בהדי המצוה א"כ יחזיר קושיתנו למקומה ולא יספיק לה תירוץ השאילת שמואל שכ' דכיון דבתקיעת שופר אי אמרינן דלא יצא הרי לא נהנה כלל ולא עבר אמימרא דרחמנא בהא גם אביי מודה דלא מהני כדפי' ז"א דלשיטת הרמב"ם דאיכא בתקיעת שופר הנאת הגוף א"כ אף אי אמרינן דלא יצא מ"מ עבר אמימרא דרחמנא דהרי נהנה גופו מן העכו"ם בתקיעתו א"כ לא מתקנינן האיסור בזה דאמרינן דלא מהני א"כ יסבור אביי דאי עביד מהני בתקיעת שופר של עכו"ם לפי שיטת השאילת שמואל הנ"ל א"כ ישאר קושיתנו בתקפה אמאי לא פריך הגמ' במס' תמורה לאביי דאמר אי ע"מ אמאי לא יצא בתקיעת שופר של עכו"ם לכן נלפע"ד לישב דלאביי לא קשה אמאי לא יצא משום דיסבור דמצות ליהנות נתנו ואסור משום מצוה הבאה בעבירה כיון דבשעה דתקע בשופר של עכו"ם או נטל בלולב של אשירה נהנה ואפילו בלולב נמי איכא הנאת המצוה למ"ד מצות ל"נ א"כ עבר על לאו דלא ידבק כו' א"כ הוי מצוה הבאה בעבירה אבל לרבא מקשה הגמ' דחולין שפיר כיון דסובר רבא מצות לל"נ א"כ לא עבר על לאו דלא ידבק כו' משום דלא נהנה כלום דעל לאו דלא ידבק אינו עובר כ"א בהנאה וכיון דסובר רבא מצות לל"נ א"כ ליכא הנאה וא"כ אמאי לא יצא אף דבתקיעת שופר איכא הנאת הגוף לשיטת הרמב"ם מ"מ הא למ"ד מצות לל"נ לא חשיב הנאת הגוף דבהדי מצוה הנאה כלל שיעבור בהנאה זו איסור כמבואר בהסוגיא דר"ה דף כ"ח ובשער המלך בפ"ו מהל' לולב א"כ לא חשיב מצוה הבב"ע א"כ יקשה הגמ' דחולין שפיר לרבא אמאי לא יצא אבל לאביי ניחא כדפי' וכיון שבאנו לסברא דמצוה הבב"ע מוכרחין אנו לבאר דברי התוס' דמס' סוכה דף ל' ע"א ד"ה משום כו' דלכאורה מוכח מדברי התוס' דבכה"ג לא אמרינן מצוה הבב"ע אך אחר העיון יתישב שפיר לפענ"ד. דהנה התוס' דמס' סוכה דף ל' הקשו וז"ל וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שעורא תיפוק ליה משום מצוה הבב"ע כו' וי"ל דלא דמי