אמרי שמואל א קיג

הרי חזינן מזה דהיכא דבא ליד המוצא לפני יאוש אזי לא מהני היאוש שלאח"כ אף לרבא א"כ ה"נ בנ"ד וכנ"ל

לפי"ז מיירי הגמ' דראה סלע שנפלה משנים היינו שהגביה אותה בין קודם שחפשה האובד ובין לאחר שחפשה האובד רק דכיון שנפלה משנים לא אייאש. המהר"מ שיף כתב על התוס' הנ"ל ד"ה שנפל משנים דלפי' התוס' הנ"ל גרסינן בסמוך במלתא דרבא דאמר לקמן ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש כו' גרסינן ראה סלע שנפל משנים ולא היה עומד ליאש אך לפירוש רש"י דפירש בסמוך לגבי מלתא דרבא דלא גרסינן שנפלה משנים יהיה קשה הא רבא סובר דיאוש ש"מ הוי יאוש לכן כתב המהר"ם שיף דגרסינן לפירש"י רבה ע"ש עכ"ל. מה שפירש המהר"ם שיף לפי' התוס' גרסינן שנפלה משנים במלתא דרבא לקמן ואינו עומד ליאש דלפירוש התוס' אינו מתיאש לעולם ע"ז קשה לי לפענ"ד איך יתישב מה דמסיק רבא המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה כו' דכיון דלפירוש התוס' היכא דנפל משנים אינו מתיאש לעולם א"כ אין שייך להמתין על יאוש של הבעלים. ולפי מה שפירשתי לעיל לפרש"י דהיכא שנפלה משנים אזי תיכף כשמשמש ולא מצא לא יתיאש משום שיסבור נקיטנא ליה כו' א"כ באיסורא בא לידו משו"ה אינו מועיל היאוש שלאח"כ אף לרבא כמו לאביי אזי אם הוה גרסינן משנים היה מתישב שפיר הא דקאמר רבא אם נטלה ע"מ לגוזלה עובר בכולם היינו משום דכיון שנפל משנים אינו עומד ליאש כשימשמש האובד וא"כ באיסורא בא ליד המוצא ובכה"ג גם רבא יודה לאביי דלא הוי יאוש וכנ"ל אך עדיין לא יתישב הלשון מה דמסיק רבא המתין לה עד שנתיאשו הבעלים הא כיון שנפלה משנים הא אינו עומד ליאש משו"ה נשמר רש"י ז"ל מזה ופירש דלא גרסינן שנפלה משנים אך עדיין היה קשה מרבא על רבא אמאי קאמר רבא בנטלה ע"מ לגוזלה עובר בכולן הא רבא סובר יאוש ש"מ הוי יאוש ומשו"ה גרס המהר"מ שיף רבה ולפענ"ד נ"ל לישב הגירסא רבא אף אי לא גרסינן משנים ולישב הקושיא מה שקשה מרבא על רבא לפי מה שנוכל לבאר סברתו של רבא במאי דקאמר יאוש ש"מ הוי יאוש בב"מ דף כ"א היינו דמשעה שנאבד החפץ שוב אין דעתו עליו כפירש"י שם בד"ה מהשתא הוי יאוש פירש רש"י וז"ל שהרי נפל וכשיודע שוב אין דעתו עליו עכ"ל וא"כ מוכח מזה דאלו היה דעתו על החפץ לחפשו אחר שנאבדה מידו היה רבא נמי מודה לאביי דיאוש ש"מ לא הוי יאוש וקצת ראיה לזה מהגמ' דף כ"א דקאמר הגמ' דבדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמיאש לבסוף לא הוי יאוש משום דמעיקרא באיסורא אתי לידיה אלמא דהיאוש שלבסוף לא מהני שיהיה היאוש למפרע היכא שהיה הפסק בינתים ה"נ בנ"ד היכא שנאבד לבעה"ב החפץ ובדעתו לחפשו עוד והמוצא מצאו קודם החיפוש אזי מיחשב באיסורא אתי לידיה ולא יהיה מהני היאוש שלאח"כ שיהיה נחשב היאוש למפרע אף לרבא. לפי"ז נוכל לומר דמלתא דרבא מיירי באבידה שאין עשויה למשמש ומצאן דרך נפילה דבכה"ג משכחת דמשעה שאבדה שוב אין דעתו עליה דבשעה שאבדה כיון דמיירי בדבר שאינו עשוי למשמש א"כ יחשוב שנפל מזמן מרובה וא"כ לא ידע איפוא לחפש וגם כיון שהוא דבר שאינו עשוי למשמש מפני שהוא דבר שאינו חשוב בעינן מש"ה לא ילך לחפש ומייאש מיד ולפי הסברא הזאת יהיה הדין לרבא בדבר העשוי למשמש באופן אחר היינו דקושטא הוא היכא דמצא אבידה העשויה למשמש הוי שלו אף לאביי כדמוכח הסוגיא היינו משום דתלינן דכבר משמש האובד ונתיאש הימנה אבל היכא דידעינן בבירור שלא שהה עדיין כדי למשמש יהיה חייב להחזיר אף לרבא דכיון דמיד כשיודע שאבד