אמרי שמואל א קיב

מחזקינן פי' ומשו"ה מותרים אנו לאכול התמרים הנמצאים בדרכים משום דאזלינן בתר רובא ורוב השדות אינם של יתומים אלא א"כ השדה שבצד התמרים מוחזקת שהיא של יתומים. ולכאורה קשה אמאי מותרים לאכול התמרים הנמצאים בדרכים שבצד השדות משום דאזלינן בתר רובא והלא המוצא התמרים בצד השדה יכל לברר זאת ע"י שישאל על בעל השדה אם הוא של יתומים או לא אלא ע"כ דכל היכא דאמרינן דאזלינן בתר רובא אף היכא דאיכא לברורי מ"מ מתירין לאכול ולא מחייבינן ליה לברורי ולפי מה שהקדמתי מהפרי מגדים שס"ס ורובא יש להם דין אחד א"כ גם בס"ס מתירין אף היכא דאיכא לברורי כדעת הרמ"א ולא כהרשב"א שהביא הש"כ. גם יש להביא ראיה מהגמ' דמס' יבמות דף ל"ו וז"ל וא"ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ואף דאיכא לברורי ע"י שתמתין צרתה מלהנשא עד שתלד ול' יום אח"כ אלא ע"כ דכל היכא דאזלינן בתר רובא אין אנו צריכין לברר אך למעשה צ"ע

שם דף כ"ג בתוס' ד"ה והא דהקשה אדרבה ניחוש לחומרא להכריז עכ"ל ע"ז מביא הגרע"א בחידושיו שהש"מ בשם ר"ן והריטב"א תירצו קושית התוס' משום דמיעוט כ' ומיעוט עו"ג הוי פלגא ופלגא וע"ז תמה הגרע"א דאף בספק השקול חייב להכריז כדקתני מע"מ חייב להכריז עכ"ל ולפענ"ד נוכל לתרץ שיש עוד מיעוט מה שיש בישראל אינשי דלא מעלי שאם ימצאוהו יטלו לעצמם א"כ יש שלשה מיעוטים היינו מיעוט אינשי דלא מעלי ומיעוט ע' ומיעוט כ' א"כ השלשה מיעוטים הוי כמו רובא

ומה שכתבו התוס' בסופו וז"ל אלא כל היכא דאפשר לתקן להשיב ממון ע"י הכרזה מתקנינן אין זה מוכרח רק אי אמרינן דברוב עו"ג פליגי רבנן ומחייבי להכריז אבל אנן קיי"ל כרשב"א דברוב עו"ג הרי אלו שלו וא"כ אינו מוכרח לפסוק כן

שם דף כ"ו אמר ר"נ ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה לא מייאש מימר אמר כו נקיטנא ליה כו' ופירש"י ולא נתיאש מיד כשמשמש ולא מצא ונמצא שבא ליד זה לפני יאוש והלכה כאביי עכ"ל ומשמע מפירש"י מדכתב ולא נתיאש מיד כשמשמש כו' משמע מזה אף שלאח"כ מתיאש מ"מ לא מהני משום שבא ליד המוצא לפני יאוש משום דהלכה כאביי לכן הקשו ע"ז התוס' וז"ל ואין נראה דהא רבא סובר דהוי יאוש ומפרש בסמוך מילתיה דר"נ לכן פירשו התוס' משום דאינו מתיאש לעולם ע"ש. ודברי התוס' קשים להולמם לפענ"ד דאיך יתכן שלא נתיאש לעולם אף לאחר זמן מרובה כגון לאחר שנה או שנתים ומהגמ' מההוא דאשכח כופרא בי מעצרתא מוכח דבזמן מרובה מתיאש האובד אך לפי האמת נלפע"ד לישב קושית התוס' על רש"י דבכה"ג גם רבא יודה לאביי דלא הוי יאוש דכי קאמר רבא יאוש ש"מ הוי יאוש היינו היכא דתיכף כשיודע להאובד יתיאש מיד משו"ה הוי היאוש נחשב למפרע אבל היכא שנפלה משנים שתיכף כשמשמש ולא מצא לא יתיאש משום שיסבור נקיטנא ליה כו' א"כ באיסורא בא ליד המוצא משו"ה אינו מועיל היאוש שלאח"כ אף לרבא כמו לאביי משו"ה קמפרש רבא מילתיה דר"נ ומה שמפרש רש"י לאביי כוונתם דבכה"ג אף רבא מודה לאביי דלא הוי יאוש ואין אנו צריכים לפרש כפירוש התוס' דאינו מתיאש לעולם דאף אם מתיאש אח"כ נמי לא מהני אף לרבא משום דבאיסורא אתי ליד המוצא. וראיה לזה מהגמ' דלעיל דף כ"א דקאמר הגמ' דבדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמיאש לבסוף לא הוי יאוש משום דכי אתי לידיה דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש עכ"ל א"כ