אמרי שפר קלצ'קין צט

לרשות ואינה חובה יע"ש. וממילא נשמע דגזה"כ שלא יאכלנה לתיאבון ושיאכל הפסח על השובע (ואין החגיגה חובה לפי שיוכל למלאות כרסו בכל דבר). וכיון שכן שקשה לצמצם בשיעור השביעה, שלא תהא אכילה ע"י הדחק, ומש"ה סבר ר"ל שגם כשלא נזהר ואכל ע"י הדחק, פסח מיהו קא עביד, ויש להביא ראיה לזה מדקאמר בתמורה (דף כג) יאכלו מה ת"ל מלמד שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע, יאכלוה מה ת"ל שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת על הגסה. וקשה דרשא למה לי, דהא גם בעלמא קיי"ל דאכילה גסה לאו כלום היא, ועכצ"ל דאצטריך קרא גבי מנחה, ומשום דסד"א דכיון שנאכלת על השובע נאכלת על הגסה, וע' ש"מ ב"מ (דף פז) גבי שבעך ולא אכילה גסה דהוי כדאמרי' כי יאכל פרט למזיק, ועפמ"ש י"ל הא דבעי למעט, ועכ"פ לעולם י"ל דבעלמא אכילה גסה אינה אכילה, וכמ"ש דלהרמב"ם גם אכילת מצה לא דמי בזה לפסח, וכזית ראשון אוכלו לתיאבון לשם מצות בערב תאכלו מצות, ושפיר קאמר גם גבי מצה דאכילה גסה אינה אכילה, ור' יוחנן דאמר דכשאכלו לפסח כן הוי בכלל ופושעים יכשלו בם, אזיל בשיטת הירושלמי דמה שפסח נאכל על השובע הוי רק מדרבנן כדי שלא יבא לידי שבירת עצם, ומה"ת דומה פסח לכל הקדשים דאכילה גסה לאו כלום היא, ועמ"ש המפרש בנזיר, דלשם אכילה גסה מחמת תאוה שאוכלו לרעבון, ודלא כהתוס', אלא דפליגי אי בעי כוונה לשם מצוה

ובגוף קושיית התוס' בהא דממלא כרסו בבצקות ש"נ ואינו אוכל מצה לתיאבון, יש להעיר ממ"ש המ"א (סי' רצא ס"ק ז' וסי' תעא ס"ק ד) בשם הרא"ש דבאותה סעודה אין לחוש משום אכילה גסה לפי שהאצטומכא פתוחה, ולפ"ז הא ליתא לקושיית התוס', ומוכח מהתוס' דלא ס"ל כן, וכן המרדכי לא ס"ל כן, ע"ש בסי' תעא, ומ"ש המ"א להוכיח זה ממ"ש הרא"ש שאם נמשכה סעודת הבקר בשבת עד שהגיע זמן המנחה יפסיק ויברך בהמ"ז ויטול ידיו ויברך ויסעוד סעודה שלישית, שאם לא יעשה כן, לא יוכל לאכול אח"כ אלא אכילה גסה, לענ"ד אין שום הוכחה לומר דהרא"ש חולק על התוס', דהא כתב הרא"ש (כלל כב תשובה ד) וז"ל דאפי' יפסיק סעודתו בבקר ויחלק סעודתו שתים מ"מ די לו בכדי סעודה א', דתרתי כריסי לית ליה ובמזון סעודה א' יספיק לו בין יאכלוה בהפסק בין שלא בהפסק, הרי להדיא דאין הטעם לפי שהאצטומכא פתוחה, אלא משום שמחלק סעודתו ואוכל סעודה ג' כשעדיין תאב לאכול, ואם לא יעשה כן, הלא בהכרח ישלים עתה סעודתו לפי שתאב לאכול, ותו כשיאכל סעודה ג' אחר שעות מועטות, תהא אכילה גסה. והנה התוס' תירצו שבאותה סעודה נזהר ואינו אוכל כל שובעו, והא דקאמר דאי חמרא מסעד סעיד בין הכוסות הללו אמאי ישתה, היינו משום דבשתיה א"א להזהר. ונשאלתי מזה עמ"ש התוס' בברכות (דף לה) וכן קיי"ל דיין מעט לא ישתה, דהא ליכא חשש שא"א להזהר, שאם ירבה לשתות טובא גריר, ולק"מ, דדוקא היכא שהריבוי גורם שלא יאכל לתיאבון, בידו להזהר שלא יאכל הרבה, וכן גבי יין להס"ד דסעיד, שייך זה, והוצרכו לתרץ דבשתיה א"א להזהר, משא"כ למסקנא דפורתא סעיד, אין בידו להזהר, דפעמים שיש לו רק מעט יין, ופורתא סעיד, ועמ"ש הרא"ש פ' ע"פ גבי יין שלפני הסעודה דבהמ"ז פוטר לפי שהיין מגרר תאות המאכל. ולכאורה צ"ע דא"כ רביעית מצומצם דהוי פורתא וסעיד, יצטרך לברך אחריו, ול"ל דכששותה סמוך לסעודה שהאצטומכא פתוחה לא סעיד, דאכתי יקשה דעכ"פ פורתא לא גריר, גם דהא נתבאר דמשמע לענ"ד דלא ס"ל להרא"ש כמ"ש המ"א, ומה שלא הזכיר הרא"ש דינא דפורתא לא ישתה היינו כהטור ומשום דבצירוף השני כוסות הוי טובא, ורביעית מצומצם הוי פורתא, וצ"ל דכיון דטובא גריר, יין שלפני המזון בא לגרר ולהמשיך לסעודה, וכיון שדרך לשתותו לצורך סעודה, בכלל סעודה הן, וממילא גם כששותה פורתא דלא גריר, הוי בכלל הסעודה, דאזלי' בתר דרך שתיתו, וה"ה פרפראות שנפטרין בבהמ"ז, לפי שרגיל לבוא לגרר לסעודה, ממילא ל"ש גם כשאינו אוכלו לגרר, ומ"ש המ"א (סי' רמ"ט ס"ק ו) היינו כששוהה בינתיים: סימן נא כ"ה יום ה' ב' אלול תרמ"ט ברעזי כבוד הרב הג' בקי בחדרי תורה צמ"ס וכו' כש"ת מו"ה אליהו פוסק נ"י הרב דק"ק אליפאליא ( אלנאפאל) בפאדאליען בעמ"ח ס' מור ואהלות

אחדש"ה קבלתי מכתבי כתר"ה עם הקונטרסים מספרו היקר "כורת הברית" אשר בחפצו להדפיסו ולהפיצו על פני תבל, ואשר יפלא בעיני כתר"ה איחור תשובתי, הוא יען כי לא הייתי בביתי, בעת ששלח לי מכתבו הקודם בצירוף הקונטרסים הנ"ל, וגם לעת כזאת הנני עמוס הטרדות, ולזאת יבצר ממני למלאות חפץ כתר"ה לעיין בקונטרסיו כבקשתו, ולמען כבודו הנני להשיבו על מ"ש כת"ר בתחלת קונטרסו בדברי הירושלמי (פ"ק דקדושין הלכה ז), מצות שהאב חייב לעשות לבנו למוהלו, דיליף מקרא דביום השמיני ימול בשר ערלתו, ודלא כהש"ס דילן דיליף מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו, ותמהו היכי מוכח מקרא דוביום השמיני שהמצוה הוא על האב, והביא כ"ת בשם ספר נחלת בנימין לישב זה, דהירושלמי אתיא כר' יוחנן דס"ל בשבת (דף קו) דכל המקלקלים פטורין אפי' חובל ומבעיר, ומוכיח דאס"ד שאין החיוב על האב יקשה למאי אצטריך וביום דאפי' בשבת, תיפוק ליה דהוי מקלקל בחבורה, אע"כ שהחיוב על האב למולו והוא מכוון לתקן את בנו עכ"ד. ולענ"ד מוקשה תירוץ הנחלת בנימין הנ"ל, דהא קאמר בשבת (דף קל"ג) בשר ואע"פ שיש שם בהרת ימול כו', הא ל"ל קרא דבר שאין מתכוון הוא כו' באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא מתכוין, ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת, דליכא אחר, וא"כ ה"נ אצטריך קרא היכא דליכא אחר, שמותר למול בנו בשבת, הגם דהוי גבי דידיה תיקון, דגם לשיטת הר"א שהביא בטוי"ד (סי' רסו) שאין לאב למול בשבת, כשיש אחר שיודע למול, משום דגבי אב הוי פסיק ראשיה שמתכוין לתקן את בנו, ולגבי אחר לא מקרי מתקן, משום דלא איכפת ליה בתיקון התינוק, אכתי חשיב גבי האב מתקן, דגם אם אין חיוב על האב יותר מכל אדם, ומוטל על ב"ד וכל אדם מישראל, אכתי מכוין האב לתקן את בנו שיהא נקרא שלם (ומצד קיום המצוה כמ"ש בתה"ד, פשיטא שנחשב מתקן], ואי ס"ל להירושלמי דדוחק לאוקי קרא בדליכא אחר, א"כ תיפוק דמוכח שהחיוב על האב, מדאצטריך קרא דימול אע"פ שיש בהרת, ומשום שהאב מכוין לקוץ בהרת בנו

ויתכן ליישב לפמ"ש השאגת אריה (סימן צו) דכשאין לו מצה של היתר י"ל שאסור לאכול מצה של חדש, דכיון שאפשר לעשה להתקיים בלא דחיית ל"ת, אלא שלא נזדמן לזה של היתר רק של איסור, לא דמי למילה בצרעת ולא דחי לל"ת, ומ"ש בירושלמי דאי עשה דוחה ל"ת שאינה כתובה בצדה היו יכולין לאכול מצה של חדש, היינו משום דהירושלמי לטעמיה דאפי' חטין שבעליה נאסרו משום חדש כשנכנסו ישראל לארץ ולא היה במציאות אז תבואה של היתר, והוכיח כסברתו מהסוגיא דמנחות (דף ה). ושוב חזר השאג"א וסתר זה, מדקאמר הש"ס דהיכא דליכא אחר, מל אבי הבן שמכוין לקוץ בהרת בנו, הגם, שהיה אפשר להתקיים המ"ע בלא דחיית הל"ת אם היה שם אחר. ולענ"ד שפיר י"ל כסברת הש"א הנ"ל, וכן כתב הב"י או"ח (סימן יא) עמ"ש רבינו ירוחם דחוטי פשתן פוטרים בבגד של צמר וכן בהיפוך דכלאים בציצית מותר, ודוקא כשאינו מוצא ממינו כו'. וכתב הב"י וז"ל ואינו נראה לי אלא אע"פ שאין מצוי לו ממינו, מאחר שאפשר לקיים את שניהם אילו היה מצוי לו לא דחינן את ל"ת כו' יע"ש,