אמרי שפר קלצ'קין צח

דלעולם יוצא י"ח בערב תאכלו מצות גם במצה ישנה ששמרה כהלכתה לשם מצה, והיינו בכזית ראשון שאוכלה מתחלה לתיאבון, ואינו יוצא בה י"ח כזית אחרון של אפיקומן הנאכל על השובע שהוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח [וגם להרמב"ם שלא היה כורך להפסח עמהם, ביחד אכתי נאכלת עם הפסח] וס"ל דאכילת הך כזית איתקש לפסח לגמרי, גם לענין זמן אפייה

ומחלות תודה בלא"ה י"ל דכיון דמיירי שלא נשחט עליהן הזבח ולא הוקדשו, וכמ"ש התוס' דאלת"ה תיפוק דבעינן מצתכם, (ע"ש ובלא"ה תפסל כשהוקדש בי"ג ונאכלת רק ליום ולילה] וא"כ ל"ש לומר שאין מביאין קדשים לבה"פ, דהא מותר לאוכלן אחה"פ שאז ישחט עליהן הזבח, וע' פרש"י ד"ה שאינה נאכלת, דהיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה כו'. ויכול לאפותה בע"פ אחר חצות, ואינו עובר בב"י על חמץ שבה, דנהי שלא קדשו עדיין קדושת הגוף, מ"מ כיון שחל עליהם שם הקדש י"ל דהוי חמץ של גבוה, וגם יש סוברין דאחר חצות ליכא משום ב"י אלא משום מ"ע דתשביתו, עמ"א ר"ס תמ"ג, ועפרש"י (דף כט) דלהס"ד משכחת דשרי גם באכילה, ועמ"ש באה"ר (סי' מ) דפרש"י לטעמיה בכתובות (דף ל), וחלת תודה שאינה של הכהן כמ"ש בקדושין (דף נב) ממילא לשיטת פרש"י הוי של גבוה כדגתין ואכיל למטה משלשה, ואין קפידא מה שנעשה שלו בשעת לעיסה, משום דהוקש לשאור דראיה וכמבואר בלשון התוס', וגם למסקנא משכחת היתר אפיית הלחם אחר חצות בלא קדושת ושחיטת הזבח (הגם, דכשעשאן למכור בשוק ל"ל שאפאן שלא יעבור בבל תאחר), א"נ כשעבר ואפאן

והא דפרש"י שם (דף לח) דאית ליה לרב יוסף דרשא דרבה דבעינן שימור לשם מצה, ובהא פליג דאי נמי איכוון לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק, דבעיא שימור לשם מצה הנאכלת לשבעה, צ"ע דא"כ יקשה אליבא דרבה, הדתנן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן, דהא משכחת שיוצא בהן גם כשעשאן לעצמו כשנתכוין גם לשימור מצת מצוה, ואמאי לא ניחא ליה לפרש"י לפרש דל"מ כשמכוין לשימור חלת תודה ומצת מצוה כהדדי, וכעין מ"ש הר"ן (פ"ד דר"ה) דכיון שהוא מכוין למצוה לחנך את התינוקות, אותה כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דוגמת מ"ש בזבחים (דף ג) דבת מינה מחריב בה כו', ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' יז) לבאר בזה הא דמגילה (דף ג) שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה. וממ"ש בר"ה (דף כח) ומפרש"י במנחות (דף צט) גבי הא דאמר רבא דמצוה לאומרו כו' עמש"ש ועמ"ש הב"י (סי' מז) גבי ברכת התורה דצריך שישנה על אתר, דק"ש לא חשיב ד"ת משום דתפלה ודברי תחנונים לחוד ע"ש. וע' סוכה (דף מד) ומש"ש מדברי הב"י או"ת (סי' תקץ), וע' שבת (דף כג) תד"ה מכבה, דכשהדליקה מתחלתה לצורך שבת גרע מהדליקה חש"ו שניכר שמדליקה לשם חנוכה (אך בפרש"י שהדליקה למצות חנוכה בע"ש ע"ש]. ובש"א (סי' י) הקשה דכיון שאסור לכה"ג להסיח דעת מהציץ, הלא יסיח דעת מעבודה, ורב אחד כתב לי שהגאון שואל ומשיב זצ"ל בספרו מהד"ק (ח"ב ת' עה) לענין כה"ג שפוסל הסה"ד בתפלין וציץ, הביא מ"ש הרמב"ם (פ"ז מפרה) דהמלוי לשני ב"א נפסל בהיסח הדעת שא"י לכוין לשני דברים כאחת. (ובסי' צו) הביא זה לענין עירוב שמחה בשמחה דלהרמב"ם הוי רק מדרבנן, וכעשיית מצות חבילות חבילות, ועכ"פ מוקשה לענ"ד דה"נ י"ל שכוונת השימור לשם חלת תודה מגרעת כוונת השימור לשם מצת מצוה, וגרע גם מאילו לא כיון כלל, וכסברת הר"נ הנ"ל

והנה הרמב"ם ורי"ף השמיטו המימרא דבציקות ש"נ אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, וכבר תמה ועמד הצל"ח בזה. וע' נו"ב מהד"ת (ת' עט). ולענ"ד י"ל דס"ל להרמב"ם דרב הונא לטעמיה דאמר (דף קיד) דהיכא דליכא אלא חסא מברך מעיקרא אמרור בפה"א ואכיל ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל, וה"נ יכול לברך על אכילת מצה על כזית מצה שבאחרונה הגם שכבר מילא כריסו הימנה. משא"כ לפום דמתקיף שצריך לאכול ואינו אכילה גסה ובכ"ז אינו רעב ייתי ויפסח לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו הימנה חוזר ומברך עליה, והכי קיי"ל דמעיקרא מברך עלה בפה"א ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה, ומוכח דגם כשאינו יכול לצאת חובת מדור בהאכילה הקודמת, מ"מ תו אינו חוזר ומברך עליה, דאלת"ה יקשה דהא אפשר שיברך בפה"א ויאכל בטיבול ראשון מרור מבושל או שיבלענה דבזה נמי איכא הכירא לתינוקות, ולא יצא בזה חובת מרור, דבלע מרור לא יצא, ועכצ"ל דגם כה"ג אינו חוזר ומברך כל שמלא כריסו הימנה, ועמ"ש התוס' דר"ת נמי סבר כר"ל דמצות צריכות כונה ומ"מ סבר דאין לברך בטיבול שני כיון דכבר מלא כריסו הימנה, וא"כ ממילא אסור למלא כריסו בבציקות ש"נ, לפי שיפסיד הברכה שלא יוכל לברך על אכילת מצה, על כזית מצה שאוכל באחרונה, וגם י"ל דמה שהתיר רב הונא למלאות כריסו בבציקות של נכרים, הגם דמסתמא לא לשו במים שלנו ואפשר שלשו בפושרין, ואין לאכול זה בפסח, וע' (דף מב) רש"י ד"ה היכא וז"ל ולא דמי לבציקות ש"נ דממלא כריסו מהן דהכא בעינן למיקנסה דעברה אדרבנן יע"ש, וי"ל שהתירו זה כדפרש"י משום שחובת אכילת מצה הוא עם הפסח ופסח נאכל על השובע, לזאת ממלא כריסו בבציקות ש"נ כדי שיאכל הכזית מצה באחרונה על השובע כמצותה, ועמ"ש התוס' (דף צט ד"ה סמוך) דמה שממלא כריסו מבציקות ש"נ, הגם שאסור לאכול מצה מבעוד יום, היינו משום שמבעו"י אין אדם נזהר ואוכל כל שבעו, אבל באותה הסעודה אדם נזהר ואינו אוכל כל שבעו כדי שיאכל מצה לתיאבון ע"ש. ולפרש"י י"ל דדוקא כשיש לו שני זתים מצה, תקנו חכמים שיאכל כזית ראשון לתיאבון להידור מצוה כדפרש"י במתני', ובסוף הסעודה אוכל כזית מצה על השובע, וכשאין לו רק כזית אחד, בהכרח הוא אוכלו באחרונה כדי שיהא על השובע, ובהכרח ממלא כריסו מקודם כדי שיאכל על השובע [וע' רש"י ד"ה בראשונה לא, וצ"ע דלא מפרש דמוכיח מדאוכל זה דוקא באחרונה ולא בראשונה, דמוכח שאינו מקיים המצוה אלא בזה הכזית, ואינו רק להידור מצוה בעלמא], וד' ק"כ תד"ה מפטירין כתבו בשם הירושלמי שפסח נאכל על השובע שלא יבא לידי שבירת עצם, ודלמ"ד אין מפטירין אחר מצה ופסח לא סבר כטעם הירושלמי, אלא סבר דבעי שיהא טעם מצה ופסח בפיו, ולהך טעמא אין צורך למלאות כריסו, בבציקות ש"נ, דאפשר שיאכל הכזית מצה בראשונה ושלא יאכל אחריה וישאר טעם מצה בפיו, ורמב"ם לטעמיה דס"ל שלא הי' כורך הפסח עם המצה והמרור, רק שכורך מצה ומרור ותיכף אח"כ אוכל הפסח, ואין הכרח כ"כ לאכול המצה על השובע, וי"ל דס"ל להרמב"ם דרב הונא ס"ל דגם אכילת מצה דוקא על השובע, וכמ"ש במק"א די"ל דהוי זה בפלוגתא דאמוראי [ובהגדה דכפין ייתי ויאכל מצה לתיאבון, דצריך*]

ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' ה) בההיא דנזיר (דף כג) דר"ל קאמר דכשאוכל לפסח אכילה גסה, נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד, דלטעמיה דס"ל בשבת (דף עו) דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה, ור' יוחנן דפליג ג"כ לטעמיה שם, עי' ב"ק (דף יט) ובב"מ (דף פז) תד"ה שבעך, ובביצה (דף כא) תד"ה הני סופלי, דהני גרעיני תמרי אין ראוין לבהמה אלא ע"י תיקון כו' ראוין כמו שהם ע"י הדחק כו', ולא חשיב זה אכילה ע"ש [וכעין זה בנדה (דף סב) תד"ה מקולי, דלר' יוחנן לק"מ דגבי טומאה משום קפידא וכיון דא"י לצאת אלא ע"י הדחק כו', וי"ל קצת דר"י ור"ל לטעמייהו] וע' ע"א (דף לח) דג מליח חזקיה שרי ור' יוחנן אסר ופירש הרשב"א והר"נ דמיירי בדג גדול מליח שצלאו ארמאי דחזקיה שרי כיון דנאכל ע"י הדחק כמות שהוא מליח, ור' יוחנן אסר דס"ל דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה, ומבואר דר' יוחנן לטעמיה. אמנם י"ל בישוב קושיית התוס' מהא דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור, ומדקאמר בב"ק (דף קי) דאכילה גסה לאו כלום הוא ובפסחים (דף קו) גבי מצה, דלכאו' י"ל לפום דקאמר (דף, ע תד"ה לאו) שחגינה הבאה עש הפסח אינה באה אלא כדי שיאכל הפסת על השובע. ובצל"ח עם ביאר כוונת הש"ס שחגיגת י"ד הויא מן התורה וכתובה בתורה ומ"מ היא