אמרי שפר קלצ'קין ק

והא דמל אבי הבן היכא דליכא אחר ודוחה ל"ת דקציצת בהרת, היינו לפי שעיקר חיוב המצוה הוא על האב, ומה שיכול אחר למול, הוא בתורת שליחות של האב, ומש"ה נהי דבדאיכא אחר ימול אחר, כדי שלא יצטרך לדחות הל"ת, אכתי בדליכא אחר מצוה על אבי הבן למול כיון שעיקר החיוב הוא עליו, משא"כ במ"ע דאכילת מצה, שאין עיקר ועדיפות בהמצוה, שיהא מצה של חדש, אלא דכשאין לו מצה של ישן, הוא מוכרח לאכול של חדש, ושפיר י"ל דלא דמי זה למילה בצרעת ולא דחי לל"ת, ומ"ש עוד השאג"א ממ"ש התוס' בפסחים (דף עה ד"ה למעוטי) דגם להסד"א שמקיים שרפת ב"כ באבר מעיקרו דליכא דחיית שבת, סד"א דאצטריך קרא שאין דוחה שבת היכא דליכא אבר מעיקרו, ג"כ י"ל דגם להסד"א הוי עיקר מצותו ע"י התכת פתילה של אבר, אלא דסד"א שי"ח גם באבר מעיקרו, ובלא"ה אין שום הוכחה ממ"ש התוס' להס"ד, ובלא"ה יש ליישב לפמ"ש התוס' בשבת (דף קו) דמוכח דהבערה חלק יצתה, מדלא כתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכתב הבערה ע"ש, ואי לא כתיב קרא למעט אבר מעיקרו, לא הוה ידעי' דלחלק יצתה, שהיינו אומרין דמש"ה כתב הבערה, כדי שנדע דלא משכחת להבערה אלא ע"י התכת פתילה, שצריך לדחות שבת] ועמ"ש הש"א מההיא דנזיר (דף מא), ועפ"ז צ"ל דכיון דלאו דוקא תער, לא הוי תער עיקר מצותו לכתחלה, ומש"ה כיון דאפשר במלקט ורהיטני, לא דחי אף בדליכא מלקט ורהיטני וצ"ע והנה עפ"ז מיושב הוכחת הירושלמי מהכתוב דוביום אפי' בשבת ובשר אע"פ שיש בהרת], דמוכח שהחיוב הוא על האב ומש"ה מל בשבת (ואע"פ שיש בהרת] בדליכא אחר, משא"כ אם לא היה עיקר החיוב מוטל על האב, ממילא לא היה האב רשאי למול אף בדליכא אחר, כיון דהיה אפשר לעשה להתקיים בלא דחיית הל"ת אם היה שם אחר (וכן מיושב מ"ש התוס' בשבועות (דף ג), די"ל משום דעיקר מצותו בכהן ולא באשה וקטן]

וי"ל ג"כ קצת עפמ"ש החתם סופר (חיו"ד ת' קלב) דמש"ה מילה דוחה שבת גם בדאפשר ע"י כנעני, משום שהאב וב"ד לא יקיימו מ"ע המוטלת עליהם, משום שאין שליחות לכנעני ע"ש, ועמ"ש התוס' בשבועות שם ומ"ש הראשונים לענין שרפת ב"כ, וא"כ י"ל דמוכיח הירושלמי מביום אפילו בשבת, שמוטל החיוב על האב, וממילא כשהמוהל הוא אחר, הוא בתורת שליחות של האב, ואשל"ע, ואם לא היה הדבר מוטל על איש פרטי, רק שהיה החוב על כל אדם מישראל וב"ד שימולו אותו, לא היה המוהל בתורת שליחות, והיה הקפידא רק שיהא נימול, היה אפשר בכנעני, וממילא לא היה דוחה שבת גם בדליכא כנעני וכמ"ש, ואולי היינו דקאמר בנדה (דף מב) ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו לממהל בשבתא א"ל שפיר דמי, בתר דנפק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא אזל בתריה א"ל איזי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה, א"ל שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתילד עד שבתא א"ל האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה והוי מילה שלא בזמנה כו'. ותמוה מאי קסבר ההוא גברא שלא סיפר לו ענין השאלה, וא"כ לא ידע כלום מתשובת רבא, שלא אמר לו אלא דשרי לממהל בשבתא, ודוחק לומר שחשב האי גברא שבודאי ידוע לרבא איך היה אצלו, או שחשב דכיון שת"ח וצדיק הוא בטוח שלא יבא מכשול על ידו, ועמ"ש באה"ר בפתח דבר ממ"ש בסנהדרין (דף ה), דז"א, דהכא דהשואל איהו דאטעי נפשיה ואין מקום לטעות בדברי רבא, לא יבא המכשול ע"י רבא אלא ע"י האי גברא, וגם תמוה הלשון שא"ל שפיר דמי, דמשמע דהוי היתר בעלמא, וקשה דהאיכא חיובא למול בשבת בזמנו, ואין לפרש ששאל האי גברא אם יכול האב בעצמו לממהל בשבת הגם דגבי דידיה חשיב תיקון ולא מקלקל בחבורה, ולא ידע השואל דכיון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוי בודאי מילה שלא בזמנה, וחשב שהדבר הוא בספק אימתי נולד, ושרצה להוכיח מתשובת רבא שמותר להאב בעצמו למוהלו הגם דאפשר באחר, דש"מ דלא חשיב מתקן ודליכא חילול שבת, ודממילא גם כשהוא בספק, יש למוהלו בשבת, דו"ת, דאכתי יקשה הא דקאמר ס"ד דההוא גברא לא ידע כו', דהא לפ"ז אה"נ שלא ידע אם יכול האב למול בעצמו, ולכאורה יל"פ ששאל אי מילה הותרה אצל שבת, או דהוי רק בתורת דיחוי וצריך להדר שתהא המילה ופריעה בחד גברא, וכדהותרה אצל שבת ולכתחלה זה מוהל וזה פורע, וליתא לשבת במקום מילה כלום, ממילא סבר ללמוד מזה שיש למול בשבת גם בספק [בפרט דאיכא חזקה וכהא דאמר בב"מ (דף ק) בתוס' וע' בביצה (דף ג) ויש חזקת מעוברת, ודהשתא הוא שילדה], וגם זה ליתא, דבלשון שפיר דמי אינו מבורר הכוונה שהותרה, ושמא דחויה היא אצל מילה, ואולי י"ל שחשב השואל להוכיח מתשובת רבא בלשון שפיר דמי ולא בלשון חיוב, דמוכח דהיינו במילה שלא בזמנה או ספק מילה שלא בזמנה. ושהבין ממה שהוצרך השואל לשאול, דלא מיירי במילה בזמנה, ומתחלה חשב רבא ששואלו אם האב מוהל בזמנה בשבת, ואח"כ התבונן שבודאי יודע השואל הדין הפשוט דמותר, כיון דהמצוה הוא על האב [ואין מחלוקת בדבר אלא כשלא מל האב מעולם] ובהכרח דכוונת השואל לענין ספק מילה שלא בזמנה, ודגם זה נכלל בלשון השאלה, דבזמנה ממש הוי חיובא, ואין נופל בזה לשון היתר, ואח"כ כשחקר ונודע לו שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור דהוי ודאי שלא בזמנה, א"ל שאין מחללין עליו את השבת, ועפמ"ש י"ל ג"כ דבעי אי שרי לממהל בשבתא כדאפשר בכנעני שימול בשכר, ועמ"ש הנה"מ (סימן קפח) אם בשכר הוי יד פועל כנעני כיד בעה"ב, ועמ"ש בהג"א שימול כנעני בשכר, לפי שחס על שכרו ולא יבא לסכן הולד הנימול, ועפמ"ש בלא"ה ימול בשכר שיהא לו דין פועל [הגם שאינו בתורת שליחות] ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סימן ג) [וגם עמ"ש הנמ"י פ' הערל, דמאן דלא בעי לממהל ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר עבד דלא למסמך על שומר פתאים, וה"ה שהיה ראוי שלא למול בשבת כשהוא מעונן ע"ש, ובשו"ע לא פסק כן, וא"כ אפשר שהיה יום המעונן, ושאל מהו לממהל אז בשבתא, וחשב לפשוט מזה דבמקום מילה ליתא כלל לאיסור שבת, אך לא משמע כן, מדלא קאמר מהו לממהל היום בשבתא], וגוף מ"ש הח"ס, לענ"ד יש להסתפק בזה, דנהי דכשיש לאב שמוטל עליו החיוב, צריך שיהא בתורת שליחות, כדליתא לאב שאין החיוב מוטל על איש פרטי, וכל ישראל מצוין ע"ז, ונקט ב"ד שהם ממונים להזהיר את העם, ויליף מדכתיב המול לכם כל זכר, י"ל דהחיוב הוי רק שיהא נימול ולא שהם ימולו, וממילא להסוברים דמילה בכנעני כשרה, לא יבטלו בזה ב"ד מ"ע המוטלת עליהם, די"ל דא"צ שיהא אצלם בתורת שליחות, אלא שכל אדם מישראל מצווה שיהא התינוק נימול, ועמ"ש התוס' בשבת (דף כה ד"ה חובה) וז"ל ומ"ש שלא לברך אהדלקת נר בע"ש משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צריך לכבות ולחזור להדליקה, אין נראה דהא גבי כיסוי הדם אם כסהו הרוח פטור מלכסותו אפ"ה כשמכסה צריך לברך, וכן נולד מהול איכא למ"ד דא"צ להטיף ממנו דם ברית כו' עכ"ל, וצ"ע דשאני התם שאין בידו שיכסהו הרוח, ואין בידו לגרום שיולד מהול, וכשנולד ערל אין בידו להפקיע מהחיוב, משא"כ התם שבידו להפקיע עצמו מחיוב הדלקה בע"ש, כשידליק מקודם, ולשיטת הסוברים שאם מל תוך שמונה א"צ להטיף דם ברית, ע' ש"א (סי' נ"ב) בידו להפקיע מהחיוב, ואכתי אינו בידו, דקעביד איסורא לבטל המצוה בידים, ועכ"פ מבואר די"ל דבדליכא לאב, הרשות למולו ע"י כנעני, ומ"מ מברך כשנימול ע"י ישראל, וא"כ י"ל דחשב השואל מרבא, דמדקא"ל שפיר דמי, והיינו שמילה הותרה אצל שבת, הגם דאפשר בכנעני כשיטת הרמב"ם, וגם לא דייק רבא לחקור אם היא בזמנה, ש"מ דה"ה בספק ודחזקה מסייעא דהויא בזמנה, וכמ"ש במק"א דבענין דחיית ספק מ"ע לספק ל"ת, יש לחלק בין, היכא שדחויה או הותרה, דתו במקום ספק מצוה, כמאן דליתא להספק איסור, וע' עירובין (דף ק) ומש"ש, ובתר דנפק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע כו', שההיתר פשוט וידוע לכל, שגם בדליכא לאב אין להדר שימול כנעני בשבת, ודגם להמכשירין לכתחלה ברופא כנעני מומחה ולהרמב"ם בדליכא לאב אין מברכין להכניסו וגו', משום דליכא