אמרי שפר קלצ'קין צז

שלא שלח בה יד, ואפשר ששילם לפי שרצה בהקנאת הכפל]. והדר קאמר ת"כ דר' יוחנן השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם כו'. ומיירי כשאין לו אמתלא על מה שרצה לשלם, ומש"ה א"י לחזור בו, והא דקאמר בב"ק (דף קח) דפליגי אביי ורבא היכא שנשבע ושילם דאטרחיה בשבועה (ולא משמע לפרש שהטריח השומר לישבע שא"ב, דממילא חזינן שא"י לישבע שלא שלח יד) היינו דכיון דמסיק דל"ש, דייק למעט דוקא כדאטרחיה בב"ד ועמ"ש התוס' והנה מ"ש התוס' בשם ר"ת דכשאמר לחבירו השבע וטול יכול לחזור ולומר אשבע ולא אשלם, באופן כזה בודאי יש לו אמתלא טובה שנתרצה ע"ז לפי שחשב שבודאי לא ישבע חבירו לשקר, ועתה חזר ונפל בלבו חשד על חבירו שישבע לשקר, ולזאת רוצה לישבע בעצמו, משא"כ כשנתרצה מקודם לשלם ושלא יצטרך זה שכנגדו לישבע

וע' שבועות (דף מה) שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לו להד"מ יכול לומר לו נאנסו כו' והביא חה"ג בבר"י (חו"מ סי' פט) להקשות לפמ"ש הנ"י פ"ק דב"מ והביאו הב"י (סי' עה) דאם שמעון חייב מנה לראובן ושמעון הפקיד מנה אצל ראובן, א"י המפקיד לישבע שאינו חייב לו המנה שלוה מחמת הפקדון שיש לו ביד נפקד, דדלמא נאנס הפקדון. וכשכופר הנפקד ואומר להד"ם, יכול לישבע שאינו חייב לו המנה שלוה, או שלא נאנס הפקדון. דכשאומר להד"ם כאומר לא נאנסו דמי, וא"כ משכחת שבועת שומרין דחייב רחמנא כשתובע לחבירו מנה והודה במקצת, ואומר אח"כ יש לי בידך כנגדו מנה בפקדון, ותו ליכא להשומר מיגו דלהד"ם, דא"כ היה פטור מהמנה שתובע השומר ממנו, והיה כופר הכל כיון שיודע שהפקיד אצלו והאומר להד"מ כאומר לא נאנסו. משא"כ כשאומר שנאנס חייב המפקיד לשלם המנה דהלואה, שאין יודע שלא נאנס. ע"כ הטילה תורה שבועה על השומר, ותירוצו צ"ע יע"ש. ולע"ד י"ל דהא דאמרי' דכשאומר להד"ם כאומר לא נאנסו דמי, היינו דוקא בתר דתיקן שבועת היסת, דממילא אס"ד שנאנסו היה טוען כן, כיון שאין תועלת בטענת להד"ם לפטור משבועה. ופריך שפיר הש"ס דהיכי משכחת שבועת שומרין דחייב רחמנא, דקאי אקרא וד"ת דליכא שבועת היסת, דממילא יש להשומר מיגו דלהד"ם, שלא יפטור המפקיד ממנה שתובע השומר ממנו, משום שאין יודע שלא נאנס הפקדון, ואין הוכחה מטענת השומר להד"ם, דשמא טוען כן כדי לפטור עצמו משבועה דנאנסו, דפרשי אינשי אפי' משבועת אמת. (והגם שאם נפטר לשבע נאנסו במיגו דלהד"מ, ממילא לא היה מיגו, אכתי א"א לחייבו שבועה דהדר איכא מיגו). וע' שבועות (דף לב) ה"מ בעד מיתה שהוא חייב כו'. והקשה הח"ס (חח"מ ת' עה) דלימא מאן לימא דמשתבעת כדקאמר לעיל אילימא דחשיד לוה דא"ל מלוה אי אתית אסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא ולימא ליה מי יימר דמשתבעת יע"ש, ולע"ד י"ל דהא דמצי אמר מי ימר דמשתבעת, הגם שיודע שהאמת כדבריו (ולא משמע מטעם חשש מלוה ישנה) היינו משום דפרשי אינשי משבועת אמת וע' גיטין (דף לה) מי שנשבע באמת כך כו'. משא"כ שבועת אלמנה לגבות כתובתה, שנמנעו להשביעה לפי שעונש שבועה חמורה, והיו משביעין אותה חוץ לב"ד כמבואר שם ובאה"ע (סי' צו סעיף יט), ובשבועה קלה כזו, לא פרשי אינשי משבועת אמת, וממילא הפסידה העד ממון בכפירתו, ולא מצי אמר מאן לימא דמשתבעת, שבודאי לא תפרוש משבועה זו

ועמ"ש הגאון ח"ס (ת' צ') להוכיח שיש ענין עון גם לישבע באמת, ממקרא מפורש בקהלת מקרה אחד לצדיק ולרשע. כטוב כחוטא כנשבע כאשר השבועה ירא, דאם הכוונה שנשבע לשקר אין לך חוטא גדול מזה, אע"כ דמיירי מהרגיל להשבע באמת, ואשר שבועה ירא שפורש עצמו מלישבע אפי' באמת, שלא יבא ח"ו לידי שבועת שקר ע"ש. ולע"ד מהא לא אריא, דכבר ביאר במדרש שם הנשבע זה צדקיהו דכתיב אשר השביעו וע' נדרים (דף סה) שאתשל אשבועתא שלא בפני המשביעו. וע"ש בר"ן אי הוי התרה בדיעבד. ומ"מ נענש לפי שלכתחלה אסור ויש בזה ענין חה"ש, וגם אי לא הוי התרה בדיעבד, מ"מ כיון שהתירו לו לצורך מצוה לא חשיב ליה חוטא ממש, ומ"מ נענש ע"ז, וא"כ משמע מדברי המד"ר דלא קאי על שבועה באמת, ושאין בזה ענין חטא. אמנם כבר מצינו במד"ר פ' מטות הה"ד ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה, א"ל הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי: אפי' בחמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיה בך כל המדות האלו את ה' אלהיך תירא, שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים, אברהם איוב ויוסף כו', והיינו משום שהרגיל להשבע יוכל לבא עי"ז גם להשבע בשקר, ובירמיה (ה) ואם חי ה' יאמרו לכן לשקר ישבעו, כי הרגל השבועה גורם לזה, ודוקא מי שיש בו כל המדות האלו, ושהוא במדרגת אברהם כו'. יוכל להיות בטוח שלא יבא ח"ו להשבע בשקר, ולא יכשל בזה אף בשגגה ואין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים בדבר וענין גנאי (דדמי לאכילת איסור), ואלה"ק מההיא דשבועות (דף כו) מר אמר שבועתא כו' לבך אנסך כו'. דשאני התם שהיו כאנוסים להשבע כדי לברר ההלכה לדינא, וכמו שביארתי באה"ר בפתח דבר עמש"ש, ומש"ה אפי' עונש נמי ליכא כמ"ש התוס', ומש"ה כתיב אם תשוב ישראל וגו' ונשבעת חי ה' באמת וגו'. ומי שאין בו כל המדות האלו, אינו רשאי להשבע אף באמת שמא יכשל בשבועת שקר בשגגה או שע"י ההרגל יכשל בזה אף בזדון. וע' ב"ב (דף לג) אי מהדרנא כו' לא יפרע אלא בשבועה, ולא טען האמת כדי לפטור משבועת אמת. וע' שבועות (דף לא) הילפותא מקרא דמדבר שקר תרחק, ועמ"ש הרמב"ן בקרא דובשמו תשבע, ועכ"פ במקום שחב לאחרים שע"י שיפרוש משבועת אמת לא יהיה לו במה לשלם לנושיו, לאו כל כמיניה דיפסיד לאחרים וליקו בלוה רשע ולא ישלם. ונשבע כשברור לו שהוא נשבע באמת, ושיוכל לקיים מצות פריעת בע"ח, וע' שבועות (דף מז) תד"ה חלה על שניהם ונענש המשביע אפי' הדין עמו יע"ש. וי"ל דהיינו משום דהתם אינו טענת ברי, ונענש שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן, ומסר ביד איש שאינו נאמן שיחשדהו וישביעו, משא"כ כשיש לו טענת ברי די"ל שמעיקרא היה נאמן בעיניו, ועתה רואה בבירור שמכחישו והוא מוכרח להשביעו שלא יפסיד ממונו, ומ"ש (דף לט) העומדין שם אומרין זל"ז כו', היינו משום שגם התובע חשוד בעיניהם לרשע שהוא מעליל על הנתבע. אמנם מדסמיך לה הא דרשב"ט אומר אזהרה לעוקב אחר נואף כו'. משמע שגם בזה העונש מה שמסייע ומביא חבירו לידי עבירה לשבועת שקר, א"כ משמע דמיירי בטענת ברי, וכן משמע מדקא' אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי כדתניא רשבט"א כו' שחלה שבועה על שניהם, הרי שמיירי בכל גוונא וצ"ע [ולאביי דחשיד אממונא חשיד אשבועתא פשע טפי מה שמסר למי שיש לו עליו חשש ספק מלוה ישנה]: סימן ג

בטוש"ע או"ח (סי' תנ"ח) הביא מ"ש הראשונים והמרדכי בשם הר"ש משנץ שאסור ללוש מצת מצוה בע"פ קודם שש שעות, משום דאתקש לפסח, כדאמר רבא אכל מצה אחר חצות לראב"ע לא י"ח משום דאתקש לפסח, וחלקו עליו הראשונים מדתניא בתוספתא יוצאין במצה ישנה ובלבד שנעשית לשם מצה, ובירוש' דהוי פלוגתא דב"ש וב"ה כמו גבי סוכה, וכן מדתנן חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק יוצא בהן, וע"כ שאפאן בי"ג דאין מביאין תודה בי"ד שמביא קדשים לבית הפסול וכ"ש לאחר זמן איסורו, ומוכח דלא הוקש לפסח אלא לענין אכילה ולא לענין אפיה ונלע"ד ליישב שיטת הר"ש משנץ ויתר הראשונים האוסרים, לפום דקאמר (דף מ) בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, ופרש"י דבאחרונה היא מצות אכילתה שעם הפסח היא חובת אכילתה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ופסח נאכל על השובע, וע' (דף קכ) תד"ה באחרונה דמה שמברכין על הראשונה כדי לפטור המצה של אחרונה, שאין לברך על האחרונה משום שלאחר שמילא כריסו הוא יע"ש, והשתא י"ל