אמרי שפר קלצ'קין צו

חמדת שלמה (סי' כז) דאשתמט להדגמ"ר מ"ש בתשובת הרא"ש כלל, פח סי' ז) וז"ל הרא"ש שם, ובנדון זה כו' כיון שלא נכתב התנאי בשטר ויכול ראובן לגבות כל הממון בשטרו אף אם יפסד כולו אסור לו ליקח מן הריוח כלום דבתר שטרא אזלינן ולא בתר דברים שבע"פ כדאמר בבא מציעא (דף סח) ולא כשטרא דמחוזנאי דזקפי רווחא אקרנא וכתבי בשטר דמי יימר דהוה רווחא, א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא עביד הכי וכי הוו אתו לקמיה וא"ל לא הוה רווחא מהימן להו א"ל הא תינח כ"ז דאיתיה בחיים אי שכיב ונפיל שטרא קמי יתמי, אלמא אע"פ שהיו הסוחרים מכירים בענינו וכשהיו א"ל שלא היה ריוח כ"כ היה מנכה להם או היה מתנה עמהם בע"פ אפ"ה היה אסור כיון שאין התנאי שבע"פ מועיל אחרי מותו כו' ע"ש. ולכאורה תמוה מנלן להרא"ש להוכיח מזה דה"ה כשלא צירף הריבית עם הקרן, ועיין בתשובת הב"ח (סי' לג) שביאר דעת הרמב"ם שמפרש הא דקאמר אבא עביד הכי שלא זקף הקרן עם הריבית אלא דעבד שטרא בסתמא על הקרן יע"ש, ועדיין מוקשים דברי הרא"ש הנ"ל, דהא ממ"ש בלשונו דכשהיו אומרים לו שלא היה ריוח כ"כ כו', מבואר דמפרש שזקף גם הריוח בשטר. ונלע"ד ליישב זה. דקשיא ליה להרא"ש הא דחייש דלמא נפל שטרא קמי יתמי, ואינו קרוב לשכר מה שימות הוא, ואצל היתומים יהא גזל בשוגג ולא משום ענין ריבית כלל, שאילו ידעו אמיתת הענין לא היו תובעין הריוח, ואינו ריבית הבאה מלוה למלוה (וע' ב"ק דף קיא) ואין באין מכח מורישן, שמורישן לא היה נוטל, וכל האיסור הוי דכיון שזקף גם הריבית אסור תיכף דקעבר משעת שימה, והא דקאמר אבא עביד הכי, היינו כמ"ש (דף ס"ב תד"ה לא) דר' נחמיה וראב"י סברי דלאו דשימא מתלא תלי וקאי שאם יקרע השטר קודם שיגבה פטור. ועמ"ש הלח"מ (פ"ד ממלוה הלכה ג) בדעת הרמב"ם שפסק כוותייהו, ודנהי דמשעת כתיבה עביד ליה שומא, מתלא תלי וקאי, ודוקא כדאתי לכלל גביה, קעביד איסורא למפרע, ומש"ה כיון שלבסוף לא יבא לידי גביה דכי אתו לקמיה מהימן להו, לא קעביד איסורא למפרע, וא"ל תינח היכא דאיתא לדידיה, אי שכיב ונפיל שטרא קמי יתמי כו'), דכיון שבאופן כזה יבא השטר לידי גוביינא, הגם שהגבייה לא יהא באופן וענין ריבית, אכתי לא יחשב כמו שנקרע השטר קודם גביה, והדר יהא האיסור למפרע משעת שימה, והשתא שפיר מוכיח הרא"ש דלא אזלי' בתר תנאי שבע"פ אלא במה שכתוב בשטר, דאלת"ה הא ליכא איסור משעת שימה כיון שהתנה בע"פ שכשיאמר שלא היה ריוח לא יגבה ממנו, וכיון דליכא איסור למפרע משעת שימה, ליכא למיחש דלמא נפל שטרא קמי יתמי, שאצלם לא יהא זה בענין ריבית רק שיגבו בטעות, וממילא מוכח דגם כשלא זקף הריוח רק שכתב הקרן בתורת מלוה, אסור ליקח ממנו ריוח כיון דאזלינן בתר מה שכתוב בשטר ולא בתר תנאי שבע"פ וא"ש. וע' בת' הב"ח שכ' דלא שזקף עם הריבית דזה פשיטא דאסור דמשעת שימה קעבר על לא תשימון ועפמ"ש מיושב [ובלא"ה מיושב קושית הב"ח להס"ד דלאו ברשיעי עסקי', די"ל כמ"ש הש"מ שהיה חוכר ממנו הריוח שיפטור מלישבע כמה הוה ריוח יע"ש]. וע' בהגהות בשם תשובת שב יעקב בכתיבת שט"ח וכותב תחת השטר מעות הנ"ל קבלתי בתורת עיסקא דהגם שאפשר לחתוך העיסקא מן השטר מ"מ יש להקל דהוי כהתנה בפני עדים ולא מחזקינן אינשי ברשיעי, ולכאורה כ"ז כשהיה מוכרח לילך בד"י שהיה מתחייב שבועה ולא כשידו תקופה בדא"ה ונחית אדעתא דהכי ולא הוי כמשכון בעלמא ולא נחית להשתתף עמו בריוח והפסד אלא שיתן הריבית שזקף לו ושטר עיסקא שיש למלוה בפ"ע ל"מ, ואם יפול ביד יורשין יגבו בשט"ח שזקף הריבית, ולא כתוב תחתיו שהוא בה"ע, והה"ע הוא בשטר בפ"ע, וע' נדרים (דף מט) ביהודאי תרווייהו אסירן, דכשמלוה בה"ע הוא בדאגה שמא יפסיד, ועי' סי' ק"ס סעיף ט"ז אם יש היתר ע"י שליח ומ"ש האחרונים מהא דערכין (דף כב) ויש להאריך: סימן מט

בב"ק (דף נז) לימא מסייע ליה השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר, סברוה כר"י דאמר שוכר כנושא שכר דמי ומדקתני ואמר הריני כו' מכלל דאי בעי פטר ליה נפשיה בשבועה ה"ד כגון דקא טעין טענת לסטים מזוין כו' ש"מ לסטים מזוין גנב הוא. וע' תד"ה סברוה, ובקצה"ח (סי' כב ס"ק ב) כתב דמש"ה סברוה דאתי כר"י, משום דבסנהדרין (דף כד) פליגי בנאמן עלי אבא דר"מ אומר יכול לחזור בו וחכ"א שאין יכול לחזור בו, ואר"ל מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמ"ד ד"ה אין יכול לחזור בו ור' יוחנן אמר לאחר גמ"ד מחלוקת והכי קיי"ל, ומש"ה סברוה דאתי כר"י דאי כר"מ הא סבר דאחר גמר דין וכן כשאמר הריני משלם יכול לחזור בו ולא הוה מקני ליה כפילא, והא דדחי הש"ס דדלמא כר"מ ס"ל היינו כר"ל דלאחר גמ"ד ד"ה א"י לחזור, ובנה"מ (ס"ק ו) הקשה דהא סוגיא קאי אליבא דרחב"א א"ר יוחנן, ודצ"ל שלא טען מקודם טענה לפטור ושאמר תיכף הריני משלם ואיני נשבע, וצ"ל דכה"ג לכ"ע א"י לחזור דאין חוזר וטוען מחיוב לפטור יע"ש

ולענ"ד י"ל הא דאין יכול לחזור בו כשאמר הריני משלם ואיני נשבע וא"י לומר אחזור ואשבע, לפי שנראה לב"ד שהוא אין יכול לשבע, דאלת"ה לא היה מתרצה מקודם לשלם, וגם להסוברין דבעלמא יכול לחזור בו ולומר הריני נשבע, היינו לפי שיוכל ליתן אמתלא מה שרצה מקודם לשלם, דהיינו משום דפרשי אינשי משבועת אמת, וכמ"ש הר"נ ר"פ כל הנשבעין דאיכא אינשי שאפילו בקושטא לא בעו לאשתבועי, ועיין גיטין (דף לה), ועתה חוזר בו ורוצה לשבע, וחס על הפסד ממונו בכדי, בפרט אם הוא חייב לאחרים לא ניחא ליה לאוקי בלוה רשע ולא ישלם, משא"כ בשוכר פרה מחבירו ונגנבה, דגם כשאמר הריני משלם, אכתי משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, כדקיי"ל ר"פ המפקיד דחיישי' שמא עיניו נתן בה, וכיון שבין כך וכך הוא נשבע, מאי איכפת ליה שישבע ג"כ שנגנבה ולא שלח בה יד או שנאנסה, ומדהיה רוצה מקודם לשלם, מוכח שאין הדבר ברור לו ושאין ביכלתו לישבע, ובזה יש לבאר הא דקאמר הש"ס ר"פ המפקיד אצל חבירו כו' שילם ולא רצה לישבע כו' נמצא הגנב משלם כו' למי שהפקדון אצלו, ארחב"א א"ר יוחנן לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם אע"פ שלא שילם, תנן שילם ולא רצה לישבע שילם אין לא שילם לא, ולכאורה מוקשה דכיון דר"י קאי על המשנה ומפרש לה דלא שילם שילם ממש, מאי מחדש המקשן בדיוקו, כיון דחזינן דר"י קאי עלה ולא דייק הכי, ועפמ"ש י"ל דלר' יוחנן דה"ה כשאמר הריני משלם, היינו משום שא"י לחזור בו ומחוסר רק גוביינא, ואילו יכול לחזור בו ודאי דלא מקני לי כפילא, והיינו ע"כ מטעם המבואר שאין לו אמתלא מה שלא רצה לישבע שנגנבה, כיון דאכתי נשבע שאינה ברשותו, ומפרש דמיירי שהמפקיד חושדו בכך ומשביעו שאינה ברשותו, ופריך תנן שילם ולא רצה לישבע, ואייתר לישנא מ"ש ולא רצה לישבע, לומר שהיה ביכלתו לישבע רק שהוא לא רצה לישבע (ועיין ריש ב"ב) ושלא נשבע כלל, ולא ששלם ונשבע, ומיירי כשפטרו המפקיד משבועה שאינה ברשותו וכה"ג, דממילא מה שמשלם הוא לפי שלא רצה לישבע (ולפי שהיה ביכלתו לשבע והוא שילם מקני ליה כפילא) ולא מיירי כשמשלם ונשבע ג"כ, דאז מוכרח שא"י לשבע שנגנבה ושהוא מוכרח לשלם, וכיון דמיירי ששילם לפי שלא רצה לישבע כלל, ממילא שילם אין לא שילם לא, דבכה"ג ודאי יכול לחזור בו, שיש לו אמתלא מה שרצה מקודם לשלם דהוי משום דפרשי אינשי אף משבועת אמת [ולזה האריך המקשן להביא מ"ש ולא רצה לשבע ומשני אימא סיפא נשבע ולא רצה לשלם טעמא דלא רצה כו' [וגם משמע מזה דהא נשבע ושילם מקני ליה כפילא, הגם דממילא מוכח שא"י לישבע