אמרי שפר קלצ'קין צה

דלא איצטריך לגופיה ע"ש, וכיון דהך וגם בעליו יומת היינו כופר ולא מיירי לענין מיתה, לא מצי יליף מינה שיהא כמיתת בעלים שאסור אח"מ בהנאה, ולא הוקש לענין שנידון בכ"ג אלא משום דמיותר, ודמש"ה מפיק לה בלשון יומת, ובלא"ה לא הו"מ יליף מינה שור תם הנסקל. משא"כ גבי רובע ונרבע שפיר איכא למילף שאסורין בהנאה אחר מיתה כיון דאתקש בהמה לאיש, ועפ"ז י"ל דמש"ה פרש"י בערכין הילפותא מקרא דובעה"ש נקי, דלפום דמפרש הא דקאמר הש"ס זו מיתתה אוסרתה וזו גמ"ד אוסרתה, שכל המחובר בה בשעת גמ"ד מתסר בהדה תיכף בשעת גמ"ד, ס"ל דהיינו דוקא בנוגח דיליף מקרא דובעה"ש נקי. משא"כ רובע ונרבע דלא מתסר בהנאה מחיים, ואין להקשות ע"ז ממה שפרש"י בקדושין (שם) ד"ה רובע, דבני סקילה נינהו כו' וילפינן לעיל דמשנגמר דינו נאסר ואפי' שחטו כו', עכ"ל. הרי דס"ל לפרש"י דרובע יליף מנוגח, דלק"מ דלעולם י"ל דס"ל דלא מצינן למילף מנוגח וכמ"ש התוס', ויליף איסור הנאה אח"מ מההיקש לאשה, אלא דהיינו דוקא כשנסקלה ונתקיים מ"ש הבהמה תהרוגו, וכששחטו ולא נתקיים מ"ש הבהמה תהרוגו סד"א שלא הוקש לאשה, ומש"ה בעי למילף מנוגח, והגם דלא מצי יליף רובע מנוגח, יליף מיניה גלוי מלתא בעלמא שגם כששחטו אחר גמ"ד הוי כמו שנסקל, ומ"מ ליכא למילף מנוגח לענין איסור מחיים, דזה הוי איסור חדש שלא נרמז בתורה, ולא מצי יליף מנוגח רק מה דהוי גלוי מלתא בעלמא

ובזה י"ל הא דפרש"י בחולין (דף פה) ד"ה חיה ועוף הנסקלין, כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן, ולכאורה תמוה הא דנקט נרבע דוקא ולא נוגח וכמ"ש במשנה דעדיות וברכות (דף כז) ונדה (דף ח) שנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש, ועפ"ז י"ל דס"ל לפרש"י דגם לר"מ דיליף משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחייב בכסוי הדם, היינו דוקא דומיא דשחוטי חוץ שלא נאסרה אלא בשחיטה ומותרת בהנאה עד רגע השחיטה, וע' ב"ק (דף עא) תד"ה א"ה, דתיפוק דהוי מחתך בעפר בעלמא, ומ"ש קא מחייב אההוא פורתא ומש"ש, וכן שוחט לכו"ם בתחלת שחיטה עדיין היא מותרת (וברגע ראשונה שעדיין לא נחשבה כמתה לא נאסרה עדיין), וכמ"ש התוס' גבי שחוטי חוץ דהגם דמכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא הוא, מ"מ בהכי חייב רחמנא, וליכא למילף מינה אלא דומיא דש"ח, והיינו כשנרבעו שלא נאסרו מחיים אלא משעת שחיטה, ולא מצי יליף מינה נוגח שאסור בהנאה מחיים ואינה ראויה אף רגע ראשונה של התחלת השחיטה ולא מצי יליף מש"ח רק דומיא דש"ח ממש, ודוקא כה"ג גלתה תורה דשמה שחיטה [ועפ"ז משמע דס"ל דשה"נ נוגח אסור בהנאה מחיים גם אליבא דר"מ דקאמר שה"נ וטבחו כו'. ועפ"ז י"ל דמיירי ברובע ולא בנוגח]: סימן מז

הרמב"ם פי"ב מהלכות טוען (ה' יב) וז"ל אכלה ערלה שביעית וכלאים אע"פ שנהנה בעבירה ה"ז חזקה, ותמהו עליו הראשונים מדקאמר בכתובות (דף פ) עבד ר"י עובדא בחבילי זמורות ר"י לטעמיה דאמר ר"י אכלה ערלה כו', הרי דהא דהוי חזקה היינו משום הזמורות דהוי היתר, ומ"ש הב"י ליישב דמפרש שמדמה הש"ס אכילת חבילי זמורות לאכילת איסור דערלה, מוקשה לכאורה הדמיון, ובירושלמי איתא שני ערלה ביניהון ע"ש, ובנה"מ (סי' קמא ס"ק ב) תירץ דהוכחת הש"ס הוא משביעית דהפקירא היא וע"כ דמיירי שאכל זמורות דלאו הפקירא הוא ע"ש, ועדיין קשה דכיון דעכצ"ל דמיירי שאכל זמורות ודהוי חזקה בשביל הזמורות של היתר, מנלן לומר דהוי חזקה גם באכילת איסור וע"ש דמשכחת היתר גם בכלאים. ומ"ש הרמב"ן דשאני כלאים שהיה המערער יכול לאכול הפירות בהיתר] וגם אי נימא דס"ל דבכלאים לא משכחת היתר, מוקשה לשון הרמב"ם שכתב גם גבי שביעית, דאע"פ שנהנה בעבירה, דהא לפ"ז לא הוי חזקה באכילת שביעית אלא משום הזמורות דהוי היתר [וגם מוקשה מצד הסברא הא דהוי חזקה באכילת דבר שאין הפסד למערער, וע' תומים דכיון דבשלה ע"ג גחלים של ערלה מותר ה"ל למחות, וע' פסחים (דף כו) תד"ה בישלה דהיינו דוקא בדיעבד]

וכדי ליישב כ"ז נלע"ד לפרש שיטת הרמב"ם, דמפרש דהא דהוי חזקה היינו דכיון שיש גם זמורות דהיתר הו"ל להמערער למחות, ודייק מהא דאר"י אכלה ערלה ושביעית וכלאים ה"ז חזקה, דאי בא רק להשמיענו הדין דאכילת זמורות הוי חזקה, הול"ל דאכלה זמורות ה"ז חזקה, ואם בא להשמיענו דזמורות דערלה הוי היתר, הול"ל הדין דזמורות של ערלה ושביעית הוי היתר, ומאי שייכא לדיני חזקה, לזה מפרש הרמב"ם דקמ"ל דהגם שאכלה כדרך שאוכלין של היתר ואכל גם הפירות של איסור אע"פ שנהנה בעבירה ה"ז חזקה משום דהו"ל למחות לפי שאכל גם הזמורות של היתר, ומשום דסד"א דדוקא כשאוכל רק של היתר הוי חזקה לפי שהיה למערער למחות, משא"כ כשאוכל גם הפירות של איסור שנראה בעיני כל לרשע, לא חשש המערער למחות לפי שיודע שלא יתחזק אצל הרואין לאוכל מפירות שדה שלו, שיבינו מעצמן, דכיון שאוכל פירות של איסור חשוד לאכול ג"כ של גזל דמאן דעביד הא עביד הא, קמ"ל דכיון שאכל גם של היתר הוי חזקה דה"ל למחות כיון שהאכיל הזמורות של היתר לבהמתו, ושפיר מוכיח הש"ס דאכילת זמורות הוי אכילה, כיון דהמערער לא היה יכול לאכול רק הזמורות, א"נ דמיירי שאכל הפירות לחוד, והוי חזקה לפי שהמערער היה יכול לאכול הזמורות של היתר, ואם לא היה למערער לאכול הזמורות דהיתר, לא היה חזקה דלא חשש למחות כיון שכולו של איסור, והדעה השניה בשו"ע סוברת דלא הוי חזקה אלא כשאכל זמורות של היתר, ולא כשאכל של איסור דלא אחזיק כמה דמחזקי אינשי ולא חשש למחות הגם שהמערער היה יכול לאכול של היתר, ובהך ענינא כתב לי גיסי הרב ר' יחזקאל שי', שמצא בכי"ק של מר אביו חותני הרב הגאון זצ"ל שכתב דאם אכל שני חזקה אכילת איסור מדרבנן בנן כגון כלאי כרם בחו"ל לכ"ע הוי חזקה כמו במוכר דברים האסורים מדרבנן דקיי"ל (סי' רלד) שאם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום משום דחשיב נהנה, וגיסי הרב שי' תמה ע"ז דאכתי לא הו"ל להמערער למחות כיון שיש בזה ענין איסור ולא איכפת ליה באכילתו, מדלא דחי הש"ס בכתובות שם דמיירי בשביעית בזה"ז וכלאים דמדרבנן, וע"פ מה שביארתי למעלה יש מקום ליישב דברי חה"ג זצ"ל, היינו אם נאמר לפרש דשיטת החולקין בשו"ע הוי דאם אכל הפירות והזמורות אינו חזקה שלא חשש המערער למחות לפי שלא החזיק כדמחזקי אנשי והרואין שאוכל באיסור יחשדוהו ג"כ לגזלן ולא יתחזק בעיני הרואין שהשדה שלו, ובזה יש מקום לומר שאם הפירות הן של איסור מדרבנן הוי חזקה בשביל הזמורות דהיתר, ומשום דה"ל למערער למחות לפי שיתחזק בעיני הרואין שהשדה והפירות שלו, דבשביל שרואין שאוכל איסור דרבנן לא יחשדוהו בשביל זה לגזלן, וכעין מ"ש בבכורות (דף ל) נהי דחשיד אדרבנן כו', ודלאו דוקא לדינא (שאין החשוד חשוד לגזול) אלא שגם הרואין לא יחשדוהו לגזלן וצ"ע [ועדיין מוקשה הדמיון למ"ש סי' רל"ב, וגם להנה"מ דהיינו לפי שא"צ כפרה על שוגג באיסור דרבנן, לא שייכא הכא]: סימן מח

ביו"ד (סי' קעז סעי' כד) לא יתן לו מעות בתורת עיסקא או שותפות ויכתוב אותם מלוה שמא ימות ונמצא השטר ביד היורש וגובה בו את הריבית. ובדגול מרבבה כתב דמ"ש בתשובת הרא"ש שאסור ליקח הריוח, קאי דוקא כשצירף הריבית עם הקרן, אבל היכא שכתב על העיסקא רק הקרן, חייב הלוה ליתן חצי הריוח כפי התנאי, ובזה לא הוה כ' הרא"ש דהוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד, דכשם שרחוק מהפסד גבי יתמי אם ימות המלוה כך הוא רחוק משכר אם ימות הלוה. אמנם בפ"ת (ס"ק ו) הביא דבתשו' הרא"ש מפורש דגם בכה"ג אסור ליקח הריוח. והביא מ"ש הגאון