אמרי שפר קלצ'קין צד

כנענית תיפוק דבעינא אהבתי את אדוני את אשתי את בני וליכא, ויקשה דלמא אתי כמ"ד בבכורות (ד' לט) דלא הוי בע"מ בביצים ולרמב"ם פ"ד כהן מופר בגיורת וש"כ ואי בעל ביצה אחת הוי פ"ד ומוליד, משכחת דאמר את אשתי ואת בני לפי שמותר בש"כ ומוליד, ומ"מ שייך לומר דבעינא ושב אל משפחתו משום דשאר קדושת, כהונה, עליו עכ"ד. והשבתי עפמ"ש המהרש"ל הנ"ל, דממילא נהי דאפשר שיוליד מ"מ כיון דלא שכיח שיוליד, ל"א דרוב בעילות אחר הבעל. וכן חזקת צדקת לא שייך בש"כ, והדר יקשה דלא קרינא ביה את בני, ועוי"ל בכמה אופנים

אחיו המברכו בברכת החוה"ש מארח"ש אליהו סימן מו

במשנה דערכין (דף ז) בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. פרש"י וז"ל כדקיי"ל ובעל השור נקי כאדם שאומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו כו', ולקמן ד"ה אלא אמר ר"נ פרש"י וז"ל אבל בהמה גמר דינה אוסרתה כדאמר ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ואסור באכילה ומה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו לאחר גמ"ד אסור כו', וצ"ע מנליה לפרש"י לפרש דאתיא מתני' כמאן דדריש לה מובעל השור נקי, דהא איכא תנאי דמפקי בעל השור נקי לדרשא אחרינא דנקי מחצי כופר וכה"ג, וילפי איסור הנאת עורו מאת בשרו את הטפל לבשרו, כמבואר בב"ק (דף מ"א). וליכא למימר דלא יליף אלא איסור הנאת עורו, והנאת, שערו יליף מבעה"ש נקי, דא"כ יקשה הא דקאמר התם והאי תנא את לא דריש, ולא קאמר דדריש את לאסור הנאת עורו ואצטריך נקי לאסור שערו, ואין לומר דבלשון נקי מוכלל הנאת שערו וא"צ לדרש אחר, ודלעולם למאן דיליף מאת בשרו לא מתסר הנאת שערו, דז"א דאס"ד דשערו הויא בפלוגתא ודקילא טפי מעורו, וקשה הא דקאמר נקי ל"ל להנאת עורו ולא קאמר רבותא טפי להנאת עורו ושערו וההכרח לומר דשערו בכלל עורו ואין הבדל ביניהם, ועי' ע"א (דף לד) דלא ממעט מבשרו אלא פרשו, והדק"ל מה הכרית לפרש"י להעמיד המשנה בפלוגתא, כיון דמצי אתיא ככ"ע

ונלע"ד ליישב כוונת פרש"י, עפמ"ש התוס' בסנהדרין (דף פ') ובזבחים (דף עא) להקשות לשיטת ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים, מהא דקאמר בערכין שם גבי האשה שמתה נהנין בשערה, זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה, ותירצו דה"פ שהגמ"ד מחיים גורם שתיאסר אפי' שחטה, אמנם רש"י מפרש דמתסר משעת גמר דין וכל המחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה, וס"ל לפרש"י הוכחת התוס' ממ"ש גנב שה"נ וטבחו דמוכת שישנו במכירה ודשרי בהנאה מחיים. וכדי ליישב זה, ס"ל לפרש"י דהויא בפלוגתא, ומתני' דערכין כמאן דיליף מובעה"ש נקי כו' נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה של כלום, דמשמע טפי לישנא לומר שאין לו הנאה כלום מיד שנגמ"ד, משא"כ למאן דמפיק נקי לדרשא אחרינא, ואין להקשות הא דקאמר נקי ל"ל להנאת עורו, ולא קאמר דאצטריך לאסור בהנאה מחיים, די"ל דאכתי מהלשון נקי נשמע ממילא גם הנאת עורו [ובפרט שכבר נאסר מחיים], דבלא"ה מוכרחין לפרש כן, מדלא קאמר דאצטריך קרא דבעה"ש נקי לענין שיחול איסור שה"נ על חלב, דהא לפמ"ש הרמב"ם פ"ג דכריתות בפה"מ, ליכא למימר מיגו דאתסר בהנאה חייל נמי האיסור החדש גם על איסור אכילה, אלא היכא שיש מקרא מיוחד לאסור הנאה, ולא כדיליף לה מלשון לא יאכל וכה"ג, שתלוי חלות א"ה בחלות האיסור לענין אכילה, ועמ"ש הנוד"ב (חיו"ד סי' לד) ובצל"ת פסחים (דף כח) דר' יהודה לא חייש לחלבו של שוה"נ דסובר דאאחע"א אף בכולל כיון שחלב הוא בכרת וחמור טפי ע"ש. ולכאורה י"ל דלמ"ד דמלשון ובעה"ש נקי נשמע שאין לו בהן הנאה של כלום, שפיר י"ל מגו דאתסר בהנאה אתוסף נמי איסורו לגבי אכילה, כיון שיש דרש מיוחד לאסור הנאתו, משא"כ אי הוה ילפי' לה מלא יאכל, סד"א דמתוך שאינו חל לענין איסור אכילה אינו חל גם על איסור הנאה כסברת הרמב"ם שם, ומ"מ לא קאמר הש"ס דאצטריך נקי לענין זה, ויליף מינה הנאת עורו

וראיתי לחותני הגאון א' בבר"י (או"ח סי' יד) שכתב לתמוה על דברי הנוד"ב, ודפשיטא דחלבו של שה"נ אסור בהנאה דלא גרע מעצמות ודברים שאינן נאכלין דאסורין בהנאה, והוכיח זה מהא דקאמר ר"ע לר"א (דקאמר נקי מחצי כופר) והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו, הביאו לב"ד וישלם לך, ומוכח דחלבו אסור בהנאה, וא"א לגבות החצי כופר מחלבו ע"ש. ולענ"ד י"ל בזה עפמ"ש התוס' (בחולין דף קג) ד"ה דאיסור חלב, דכשתלש ממנה אבר וטרפה בו, מיגו דהוי גזה"כ דאתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר עליו ע"ש, וממילא נשמע דלשיטת ר"ת דשוה"נ לא מתסר בהנאה מחיים אלא בשעת סקילה שאז נעשה נבלה, והתורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, מיגו דאתי איסור נבלה וחייל אאיסור חלב, חייל נמי איסור שוה"נ על החלב, ומש"ה א"ל ר"ע דלפום דדריש נקי מחצי כופר ולא לאסור הנאת עורו, ודממילא לא מתסר בהנאה מחיים כמ"ש, דממילא א"א לגבות הח"כ מחלבו, משום שחל עליו איסור שוה"נ וע"ד החדוד בארתי בזה מ"ש רע"א נקי מדמי עבד ונימא ר"ע לנפשיה והלא עצמו אין משתלם אלא מגופו כו'. כשקדם בעליו ושחטו וע' תד"ה ונימא דאית ליה דרבה דכשאין השור בסקילה אין משלמין כופר וקנס, וקצ"ע דכיון ששחטו קודם גמ"ד ותו א"א לגמור דינו, הוי כמו שאין השור בסקילה, כדמשמע מהסוגיא דלקמן דהגם דמעיקרא היה עומד לגמור דינו ולהסקל חשיב לה אין השור בסקילה, ועפמ"ש י"ל דגם כששחטו אחר גמ"ד, שכבר היה השור בדין סקילה, סד"א דלשתלם מחלבו, דכיון דשחיטה מטהרת מידי נבלה כמבואר בזבחים (דף ע), תו אין איסור שוה"נ חל על חלבו, כיון דליכא מיגו דאתי איסור נבלה כו'], ולמ"ד דנקי לאסור הנאת עורו, ודממילא מתסר בהנאה מחיים, ולא חייל איסור שוה"נ בשעה שנתנבלה אלא מקודם, דממילא ל"ש לומר מיגו דאתי איסור נבלה כו', אכתי הא ממילא יש דרש מיוחד לאסור הנאה, וממילא מיגו דמתסר בהנאה חל האיסור שה"נ, גם אי נימא כסברת הנ"ב דנהי שכל השור והעצמות אסור בהנאה, מ"מ אין האיסור חל על חלבו משום דאאחע"א, אכתי י"ל טעם חלות האיסור לכ"ע מטעם המבואר

ובזה י"ל הא דפרש"י הילפותא מובעה"ש נקי, והיינו דוקא בנוגח ולא ברובע ונרבע, וע' כריתות (דף כד) תוד"ה דא"ל, דבתוספתא מפורש דנרבע אסור בהנאה וכמ"ש בקדושין (דף נז), ובזבחים (דף עא) תד"ה ברובע, הקשו מנלן הא, דקרא בנוגת הוא דכתיב, וכתבו דשמא איכא שום דרש, ולע"ד י"ל דיליף מקרא דוהרגת את האשה ואת הבהמה, דמינה יליף בסנהדרין (דף טז) דאתקש בהמה לאשה שנידונית בכ"ג, ומש"ה בהמה הנרבעת אסורה בהנאה אחר מיתה דומיא דאדם שבשר מת אסור בהנאה, ומש"ה שוה"נ שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, דמתיאש ממנו לפי שעומד לסקילה ושיאסר גם הבשר בהנאה, ועמ"ש התוס' בקדושין דלשיטת ר"ת רובע ונרבע ג"כ שרי בהנאה כ"ז שהוא חי, וע' תמורה (דף כח) תד"ה טול אתה, דל"ל קרא לרו"נ תיפוק לה ממשקה ישראל והרי הוא אסור בהנאה, ומשום דכששחטו אחר גמ"ד ג"כ פשיטא שאסור בהנאה. ולכאורה קשה לשיטת ר"ת מדבעי קרא בשה"נ נוגח לאסרו בהנאה, ולא יליף מקרא דהשור יסקל וגם בעליו יומת, כדיליף מינה שנדון בכ"ג דכמיתת בעלים כך מיתת השור, ונילף דכמיתת בעלים שאסור בהנאה אחר מיתה, וגם אי עור המת מותר בהנאה (ועמ"ש סי' (יג) אי הוי כן גם כשנהרג במב"ד שאין לו כפרה עד אחר קבורה] אכתי יקשה הא דקאמר והשתא דנפק"ל איסור אכילה וא"ה מלא יאכל את בשרו בעה"ש נקי ל"ל להנאת עורו, וכן קאמר שם דאימא דהיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי באכילה כו', ויש לישב לפמ"ש התוס' בסנהדרין שם ד"ה אימא לקטלא וז"ל, וי"ל דהתם בהמה כתיב בתריה להקיש בהמה לאיש, אבל הכא כתיב שור ברישא והדר בעלים לאקשויי בעלים לשור ולא שור לבעלים אי לאו משום דמייתר