אמרי שפר קלצ'קין צג

וכדתנן משמרת של יין אין בו משום גלוי, ומשמע דדוקא ליין מהני משמרה אבל למים לא ע"ש. ואולי היינו משום דחמרא סמיך ומיא קליש כמבואר בגמ'. ונבלל יותר הארס במיא דקליש, ובחמרא דסמיך הארס צף במקומו (ועי' זבחים דף כ"ב ב"ב דף ס' ע"ט ופסחים דף ל"ד דבעי מים חיים, וגם נדחה קודם סינון), ומש"ה לשיטת הירושלמי שאין המסננת מועלת במים, הוי שכיחא היזקא ויש לחוש גם במקום מצוה ולא הוי מן המותר לישראל, משא"כ לשיטת הש"ס דילן שאין חילוק בין יין למים לענין היתר הסינון לר' נחמיה ממילא גם לרבנן דחוששין בזה משום גילוי, אינם חולקין לומר שאין המסננת מועלת כלום, אלא דס"ל שיש קצת חשש שפעמים עובר דרך המסננת, ועכ"פ תו לא שכיחא כ"כ היזקא והוי מן המותר לישראל במקום מצוה, ושפיר פרש"י ותוס' לשיטת הש"ס דילן, עוי"ל דירושלמי לטעמיה פ"ב דערלה דדריש ממשקה ישראל כו' גם בחתיכה של חטאת שנתערבה כו' כשאסור לישראל גם אחר הביטול, ודלא כהש"ס בבלי יבמות (ד' פא), ובספרי אה"ר (שם) ביארתי ליישב מ"ש הרמב"ם שאין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל כו' ואצ"ל מערלה וכה"כ מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה, ותמהו דוכי כעורה זו ששנו בגמ' דבעי מן המותר לישראל, ועי' רש"י זבחים (ד' פ"ח), וכתבתי ליישב כוונת הרמב"ם, דאי במקום מצוה דעלמא, הוה חזי גם של טבל וערלה, ממילא היה נחשב זה מן המותר לישראל, כיון שמותר לישראל במקום מצוה, לזה כתב הרמב"ם הטעם שהוא מהב"ב וממילא נתמעט ממשקה ישראל, משום דלא הוי מן המותר לישראל אף במקום מצוה דהוי מהבב"ע, ובספרי שם חסר מעט בשגגת הדפוס לזאת העתקתי זה כאן

ועפמ"ש יתיישב מ"ש המרדכי פ' לולב הגזול כשקצצו א"י ערבה בשבת כו' גם לישראל שהביאו בשבילו מותר לצאת בו כיון שהוא דבר מצוה כדאמרי' בפסחים (דף מח) אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה כו' יצא מוקצה שאין איסור גופו גורם לו אלא איסור דבר אחר, ולכאורה מוקשה דהא התם לא מיירי הש"ס מדין מהבב"ע, אלא ממ"ש ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל כו'. ועפמ"ש מיושב דקאמר שאין מביאין נסכים מן הטבל דלא הוי ממשקה ישראל, כיון שאסור לישראל אף במקום מצוה, וקאמר יצא מוקצה כו', הגם דממשקה ישראל ממעטינן גם כדלא הוי דומיא דטבל, וכמו שנתמעט גם כשהיה לה שעת הכושר הגם דאינו כערלה וכה"כ, ועמ"ש התוס' מנחות (ד' ה) (וטבל זימנין שהיה שעה"כ קודם ראיית פני הבית] ומפרש המרדכי דה"ק יצא מוקצה שאין איסור גופו כו', ולא הויא מהבב"ע ומותר לישראל במקום מצוה, ותו הוי ממשקה ישראל, וע"ש דקאמר דאי איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו כו', וא"כ דוקא לענין איסור מדרבנן כגון שהובא בעבורו מחוץ לתחום י"ל כן, וצריך לבאר מ"ש המרדכי דגם כדהוי איסורא דאו' יע"ש, ועי' רש"י חולין (ד' י"א) ד"ה אתיא מרישא של עולה כו' מן הבקר שאין ת"ל אלא להוציא את הטרפה, ומשום שלא נתמעט ממשקה ישראל, דלמ"ד טרפה אינה חיה כבר היה לה שעה"כ כדחיתה י"ב חדש, וגם לפמ"ש התוס' דלמסקנא נמעט ממשקה ישראל גם כשהיתה לה שע"כ, אכתי לפמ"ש החו"ד בקונטרס הספיקות בשיטת הרמב"ם דאיסור ספק של תורה אינו אלא מדבריהם, דמ"מ מוכיח הש"ס מרישא של עולה דאזלינן בתר רובא, משום דלענין מצוה צריך שיקיים בבירור יע"ש. וא"כ לא שייך בזה לומר מקרא דממשקה ישראל, דהא מותר להדיוט מה"ת לפי שאינו אלא ספק בעלמא, וצ"ע לפ"ז הא דקאמר במנחות (שם) צריכי דאי ממשקה ישראל כו', ולא קאמר דאיצטריך מן הבקר לפסול לגבוה ספק טרפה, הגם שמותר לישראל מה"ת, ומשום שצריך לקיים המצוה בבירור, וכעין זה הקשו המפרשים בהא דפריך בשבת (ד' כח) תפלין בהדיא כתיב בה כו', ובמק"א הארכתי בזה

ועמ"ש התוס' במנחות (ד' סו) ד"ה אומר היה ר"ע, דהו"מ למיפרך היכי אתי העומר משאינו מעושר דהא בעינן ממשקה ישראל, ובדף ס"ח קאמר לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, ותמהו התוס' דהול"ל דקודם לעומר אסור משום דבעינן ממשקה ישראל, ולענ"ד יש ליישב לפמ"ש התוס' במנחות (דף פ"ד) ד"ה שומרי ספיחין בשביעית, וא"ת האיך עומר בא מן המשומר הא בעינן ממשקה ישראל כו', וא"ת ולר"ע דאמר ספיחין אסורין הא בעינן ממשקה ישראל, לאו פרכא היא דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא ושרייה רחמנא דאמרי' בפ"ק דמשום דמצותה בכך שאני, משביעית נמי לר"ע הרי מצותה בכך, וא"כ לר"ע לטעמיה מצותה בכך שתבא מדבר האסור להדיוט ולכאורה כ"ז דוקא לרב שאין האיר מזרח מתיר], ועמש"ש באה"ר בשם התב"ש לענין מילה בקרומית כו', דלא מתסר דיעבד משום ר"ר, ועי' יומא (דף ע"ז ד"ה משום), ובמקום מצוה ודאי דאין לחוש כדליכא סכנה טבעית, ורק לכתחלה אין למול בזה, וא"כ נידון שהבאת במכתבך חקירת הגאונים באתרוג שהיה מונח תחת המטה, י"ל דכיון דלתועלת קיום המצוה, צריך שיהא בה היתר אכילה, הוי דוגמת מ"ש דכדמותר לישראל במקום מצוה שרי לגבוה וה"נ היתה מותרת לאכילה אלו היה בזה מצוה, ומ"ש במכתבך ממ"ש המ"א באתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור דכשר לפי שאין איסורו מחמת עצמו, הנה עפמ"ש י"ל דגם להש"ס דילן, אלו הוה שכיח הזיקא, לא הוה חשיב מן המותר לישראל, אלא דשאני התם שאפשר לסחוט ממנו הבליעת איסור, וגם להרשב"א דפסק אפשר לסוחטו אסור, היינו משום שאין יודעין שנסחט כל האיסור וכמ"ש הנ"ב (יו"ד ת' כ'), וכיון שאפשר בעצם לחזור ולהיות היתר, הוא נחשב לכם, בפרט שלא נבלע ע"י בישול, דא"כ הוי אתרוג המבושל, ונבלע ע"י כבישה, ויכול לשוב להיתרו

ובמ"א (סי' תרמ"ח ס ק כב) דלדידן דקיי"ל דכששרו במים מעל"ע הוי כמבושל ה"נ גבי אתרוג פסול, ולענ"ד נהי דכבוש במים כמבושל, מ"מ אינו כשלוק יותר מדאי, ובאתרוג תני שלוק, וכמ"ש המנחת יעקב גבי כבד שנשרה במים מעל"ע דכיון דקאמר בחולין (ד' קיא) שלוקה אוסרת ונאסרת, וע"ש בפרש"י, כבוש אינו כשלוק, וכ"כ הח"י (סי' תעג ס"ק כ') גבי מרור יע"ש ועי' סי' תקכ"ז ס"ק ג'. וביו"ד (ר"ס רי"ז), ומדתני אתרוג כבוש שלוק, עכצ"ל דהיינו כבוש בחומץ כדפרש"י, דאלת"ה הוי זו ואצ"ל זו, וכמ"ש התוס' בפסחים (ד' לט), ובפרט דכבוש במים הוי כמבושל רק לענין שבולע המים וכה"ג, ובאתרוג לא איכפת לן על בליעת המים, אלא מה שמשתנה גוף האתרוג, ומשתנה רק בכבישה בחומץ ולא במים, ושפיר דייק השו"ע וכתב כבוש בחומץ דוקא

ומ"ש עוד אחי שי' במכתבו, במ"ש בספרי אה"ר (סי' טו) בענין אי משכחת קדושי קטן מה"ת, והעיר ממ"ש בקדושין (דף עג) איכא מיעוט ארוסות ומיעוט שהלכו בעליהן למדה"י כו' ולא קאמר שיש ג"כ אשת קטנים דאינה יכולה לתלות בבעלה, ולא תהוי פלגא ופלגא אלא רובא דממזרת. הנני להשיבו דז"א, דבלא"ה משכחת גווני טובא שא"י לתלות בבעלה, וכגון שהוא פ"ד בידי שמים, ועי' יבמות (ד' עה) מהירושלמי את שריא ליה אלא הוי ידעה דלא מוליד, ועוד גווני טובא, ומ"מ קאמר הש"ס דהוי פלגא ופלגא, משום דכל הנך לא שכיחא, ונכלל זה בהמיעוט שהלכו בעליהן למדינת הים דשכיח טפי, וה"ה שנכלל אשת קטנים, ובל"ז כבר כ' הה"מ דמשכחת שיוליד אלא דלא שכיחא, ובפרט דדוקא סמוך לפרקן הוי מעליותא וזכות לו, ובל"ז לק"מ שגם כשבעלה קטן וכה"ג ואינו ראוי להוליד, לא מסתפיא ותולה היא בבעלה, ובפרט דאיכא פלוגתא אי קטן מוליד, וגם אי קיי"ל שאינו מוליד, היא תוכל לחפות על עצמה לתלות בו. ודוקא כשהלך בעלה למדה"י, א"א לה לתלות בבעלה, וגם למ"ש התוס' דשמא בא ע"י כו', א"י להעיז ולתלות בזה, ובפרט שהבעל יודע, וע"ש מ"ש בספרי אה"ר שם עפמ"ש המהרש"ל בפסחים (דף פז) דבזקן וכה"ג לא אמרי' דרוב בעילות אחר הבעל. ועפ"ז כתבתי בתשובה לרב אחד שהביא בשם הגאון ישועות יעקב להוכיח דכשמוליד אין עליו איסור פצוע, מדפשיט בקדושין (דף כא) מדאין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ, וא"ת אין רבו מוסר לו שפחה