אמרי שפר קלצ'קין ט

שחל קדה"ג בדבר שאינו שלו, י"ל דדוקא לענין דבר שאין ברשותו שייך לחלק בין ק"ד לקדשי מזבח משום דקדשי מזבח כל היכא דאיתה בי גזא דרחמנא איתה כמ"ש בחולין (דף קלט) ומש"ה תופס וחל ההקדש משום דע"י ההקדש נעשה מיד כדבר העומד ברשותו, וכעין מ"ש גיטה וידה באין כאחד, משא"כ קדשי בד"ה דלא אמרי' בהו סברת כל היכא דאיתה כו' כמפורש בחולין שם, אבל לענין דבר שאינו שלו אין סברא לחלק בין ק"ד לקדה"ג ושפיר יליף מאיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו כו' דה"ה קדה"ג אין מקדיש דבר שאין שלו, גם דשפיר קאמר בב"ק (דף סח) אילמא לפני יאוש מי קדוש כו' מה ביתו שלו אף כל שלו, לפמ"ש בקצה"ח דהיינו לפום דמוקי ר"ל לקמן (דף עו) דמיירי בשוחט בעלי מומין מעיקרן דהוו קדושת דמים, ובמק"א כתבתי ליישב בזה הא דאצטריך דרשא דאדם כי יקריב מכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא וע' תוס' חולין (דף ה) ד"ה מכם, דלפ"ז אצטריך מיעוטא לקדה"ג

ובההיא דכריתות (דף י) יש שהעירו די"ל שיוכל להקדיש בהדה מידי ושיהא ביחד ש"פ, וז"א דהא קאמר בדין הוא דחס רחמנא עליה דדלי דלות, ואם יצטרך שיהא ביחד ש"פ אין כ"כ תועלת בזה והגם דלפמ"ש האחרונים שיכול להקדיש ע"י שליח אפשר שיקדיש ביחד עם ש"פ של שולחיו, לא משמע כן בלשון הגמ', וכן מ"ש האחרונים לחלק בין קדושת כלי לקדושת פה, צ"ע דקודם שקדוש בכלי צריך שיקדיש בפה (ובד' תוס' בגיטין דלפרש"י אין הקדש על פחות מש"פ, יש שהקשו דהא י"ל דהיינו משום דחוב שכר פעולה אינו בפחות מש"פ ומ"מ יכול להקדיש כשיש כדי ש"פ לפמ"ש הרז"ה בב"ק (דף לו), וז"א דהתם טעמא לפי שא"צ להזדקק להוציא ממנו לפי שאינו מסרב ליתן, וא"כ ה"ה שיוכל להקדיש חוב פחות מש"פ, גם דשכר פעולה עדיף מחוב בעלמא וזכה גם בפחות מש"פ וע' ב"מ דף צו]

ג) וגם אי יהיבנא לכת"ר דדוקא בקדושת דמים פרש"י כן, אכתי י"ל כמ"ש דמש"ה פרש"י כגון הירך וחלל שלה ולא הושט שפעמים שאינו ש"פ, דהכא אינו מקדישה כולה שתקדש הבהמה מיד קדושת הגוף, ומקדיש רק אבר אחד ואי לא פשטה קדושה בכולה מחוסר עדיין מעשה מכירה שתימכר לצרכי עולות, וכפי מה שהיא אינה קדושה עדיין קדה"ג אלא דדמי אותה אבר אינם חולין הדר י"ל דבעי שיווי דמים כמו בקדושת דמים, דהא כבר נחתינן לשיווי דמים שדמי אותה אבר לא יהא חולין ושאני היכא שקדושה כולה מיד קדה"ג, והגם דכדפשטה קדושה בכולה הוי קדה"ג, מ"מ לא פשטה קדושה בכולה אלא היכא שגם בל"ז בודאי תופס הקדושה על אותו האבר, וגם אי נימא דזה חשוב קדה"ג לגמרי מ"מ י"ל כמ"ש דמש"ה פרש"י כן, דהא בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות לה קדוה"ג, וכן איתא להך איבעיא אליבא דר' יהודה בדבר שעושה אותה נבילה דפשטה קדושה בכולה, והגם דפרש"י כן אליבא דר' יוסי, כבר כתב הלח"מ (פ"ה מערכין הלכה יד) דה"ה דמיבעי לרבנן באבר שהנשמה תלויה בו כדמוכח בערכין (דף ה) דגם לרבנן איכא לאיבעיא דהקדיש אבר לדמיו, אלא דמשום דנקט רבא בלשונו הקדיש אבר דמשמע דאפי' כשאין הנשמה תלויה בו נקט לאיבעיא אליבא דר' יוסי ע"ש, ומש"ה נקט ירך וחלל דהוי ש"פ דבזה שייכה ג"כ איבעיא דהקדיש אבר לדמיו כו'

ד) ומ"ש כת"ר לתמוה אי נימא לפרש דברי פרש"י סוכה (דף כז ודף לה), דממון שאינו ש"פ לא הוי לכם, דא"כ יקשה איך אנו יוצאין ידי חובתינו בנטילת ערבה המצויה בינינו ואינה ש"פ ואיך י"ח כזית מצה בפסח דבעי נמי מצתכם ובודאי אינו ש"פ, והביא מ"ש בשע"ת ה' פסח סי' תפ"ב דאין כוונת פרש"י לומר דלענין שיהא קרוי לכם ש"פ בעינן, דהא לא מצינו בשום מקום שצריך שיהא ש"פ בהכזית מצה, אלא דכוונתו דכל דליכא פרוטה על חלקו, א"כ המקום שהוא יושב עליו שהוא שוה יותר אינו שלו רק הרבה שותפין יש להם חלק במקום הזה והם משאילים חלקם זה לזה עכ"ד, לענ"ד שפיר מיושב לשון פרש"י דכיון שאינו ש"פ לאו שלכם הוא ומ"מ י"ח כזית מצה בפסח הגם שאינו ש"פ משום דגבי מצה לא כתיב מצתכם אלא דיליף לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם ולא משל מעשר כו' ועמ"ש הש"א (סי' צד) להקשות עמ"ש הרא"ש דה"ה לענין גזל איכא למילף מינה שאינו יוצא י"ח מצה דלאו שלכם הוא, דהא בחלה גופה כל גזל חייב בחלה כמ"ש בב"ק (דף צד) ולא מיפסלה מצה של גזל אלא משום דהוי מהב"ב כמ"ש בירושלמי [ותירצו בזה קושיית התוס' דבעי קרא דאין יוצא י"ח מצה בטבל, ותיפוק ליה דבעי מצה משלכם, די"ל דכיון דיליף מקרא דשל שותפין חייבין בחלה, ה"ה גבי מצה, ולא נתמעטה אלא מצת מע"ש דהוי לר"מ ממון גבוה], וי"ל דמש"ה א"צ שיהא ש"פ כיון דלא כתיב מצתכם אלא שהוקש לחלה ובחלה גופה א"צ שיהא שלו ממש, משא"כ גבי לולב וסוכה דכתיב ולקחתם לכם משלכם ותעשה לך משלך צריך שיהא בו ש"פ שנחשב הלקיחה והעשייה משלך, ועכ"פ י"ל כן לשיטת פרש"י [גם אי לא ס"ל שצריך שיהא ש"פ בשום מקום וע' קדושין דף יב], ועמ"ש הרשב"א בסוכה (דף לה) ד"ה אלא מצה, דבירוש' פסלי מצה גזולה משום דאתיא לחם לחם מחלה משום דה"ל מצה"ב דקנייה ביאוש וש"ר של מצוה, ובגמ' דילן לא אדכרו הא דסברי כמ"ש בכתובות (דף ל) דמכי לעסיה בפומיה קני כו', ובמק"א כתבתי ליישב ד' הרא"ש והרשב"א ואכ"מ

ה) וכן מערבה לק"מ דהאמרי' במעילה (דף יג) ערבה לא נהנין ולא מועלין [משמע מזה דשל מקדש ש"פ] ראב"צ אומר נוהגין היו הזקנים שנהנין ממנו בלולביהן וכתבו התוס' דקסבר מצות לאו ליהנות ניתנו, וכבר הקשה בחידושי ח"ס פ' לולב הגזול (דף לה) דהא עכ"פ אסור בהנאה, ולפמ"ש התוס' כ"ע מודים בלולב וערבה שאינו עומד לאכילה דבעי דין ממין, ותירץ דלמ"ד דנפקא ליה מדכתיב ערבי אחד ללולב ואחד למקדש א"כ אותה של מקדש נמי בעי לכם ומ"מ אותו איסור הנאה אינו מפסיד למקדש, וכיון דבחד תיבה מפיק מקדש ולולב מדכתיב ערבי מש"ה יוצא בה נמי י"ח לולב עכ"ד, וא"כ י"ל דגלי קרא דגבי ערבה א"צ שיהא דין ממון כיון שיוצאין בה אף כשאסורה בהנאה ומש"ה נמי א"צ שיהא ש"פ, ומש"ה הוצרך רש"י לפרש גבי ערבה גזולה דפסולה ללולב דלכם אכולהו קאי, דהגם שא"צ שתהא ש"פ והא דמשמע מולקחתם לכם שיהא שלכם שיהא ש"פ לא קאי על ערבה [דלא משכחת שתהא ש"פ דא"צ שיהא בה דין ממון, מ"מ כשהיא גזולה פסולה שאינה שלכם, וי"ל ג"כ דגם בלא ילפותא דהיקש ערבה של לולב לשל מקדש נהנין ממנו בלולביהן וא"צ שיהא בו דין ממון משום דלא משכחת בערבה דין ממון לפרש"י כיון דלעולם אינה ש"פ, וגם אי נימא דמשכחת שתהא ש"פ י"ל כמ"ש דכיון דמקיש לשל מקדש א"צ שיהא בה דין ממון, וגם אי נפרש כוונת פרש"י דדוקא כשהוא של כל ישראל אי לא מטי ש"פ לכל חד לא מיחשב שלך אכתי מבואר מלשון פרש"י דפחות מש"פ לא חשיב ממון, וכן מבואר מלשון פרש"י גבי אתרוג של ערלה דגם אם נפרש כוונת פרש"י דדוקא משום דהוי א"ה ואין יכול למוכרו לא חשיב שלכם הגם שיכול ליהנות מאפרו, אכתי מפורש בלשון פרש"י דפחות מש"פ לא חשיב ממון, ואם לא נפרש כן יהא מיותר הא דנקיט בלשונו שאינו ש"פ [היינו דאפרו אינו ש"פ], ובחידושי ביארתי מ"ש הש"ס אמאי הרי מסיקה כו', די"ל דכשאינו א"ה חשיב שלכם גם כשאין ש"פ, ואין להקשות הא דלא קאמר הש"ס דאיכא בינייהו כשאינו ש"פ, דלמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה ולמ"ד לפי שאין בו דין ממון הא אין בו דין ממון וזה הוי אליבא דכ"ע גם אליבא דר"מ, דלק"מ דכיון דגבי לולב ואינך דלית בהו אכילה לכ"ע בעי דין ממון, תו ליכא נפקותא אלא גבי אתרוג שהוא ש"פ תמיד שגם אתרוג פסול ש"פ לאכילה כמ"ש התוס' מההיא דמעילה וי"ל דלא משכחת שלא יהא ש"פ אתרוג כשר וראוי למצותו

ו) ומ"ש כת"ר ליישב סתירות לשון פרש"י בכורות ודבתמורה שם, דס"ל לפרש"י לדינא דנקובת הושט הוי נבלה מחיים ומש"ה פירש כן בבכורות אליבא דר"ח דהיינו דבר שעושה