אמרי שפר קלצ'קין ח

לראיה במקום ע"מ והם אין עושין השטר כיון דלא ס"ל עבחז"ל, וממילא י"ל שמתתיל השעבוד משעה שכתב ומסר לו השטר אף שאינו מוכח מתוכו, ומיושב הא דקאמר ר' יוחנן שאינו חוזר ולוה בו בו ביום לפי שכבר נמחל שעבודו, משום דלר' יוחנן מתחיל השעבוד תיכף כשמסר לידו, וממילא גם כשאין ידוע לנו בדיוק השעה שמסר לידו, אכתי מיקרי נמחל שעבודו כיון שבעצם כבר התתיל השעבוד, אלא שאין אנו יודעין השעה שמסר לו, ואילו היה מתברר שמסר לו אז, היה טורף ממשועבדין מאותו שעה: סימן ג' כ"ה מר"ח תרמ"ח כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה בנימין בישקא נ"י אבד"ק קנישין וכעת בטרעסטינא

קבלתי יקרת מכתבו והיה לי לשעשועים והנני בזה למלאות את חפץ כתר"ה להשיבהו דבר בעז"ה. בדבר מ"ש כתר"ה על מה שביארתי בספרי אבן הראשה (סי' נג) לבאר הא דקאמר בתמורה (דף יא) דמודה ר"י דפשטה קדושה בכולה בדבר שעושה אותה נבילה כגון הירך וחלל שלה וכן פרש"י שם, ובבכורות (דף ג) פרש"י דדבר שעושה אותה נבילה היינו כשיש לו חלק בושט או בגרגרת של הבהמה, די"ל דמש"ה בתמורה לא פירש כן משום דהתם מיירי לענין הקדש דפשטה קדושה בכולה דממילא לפרש"י בגיטין (דף יב) דאין הקדש חל על פחות מש"פ לא חל ההקדש כשמקדיש קנה או ושט שאינו ש"פ, ותמה מעכ"ת דהא מפורש בכריתות (דף י) בהא דמכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה דפריך אי מיולדת יליף א"כ נכי ריבעא דפרוטה הוי ומשני משום דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום ומוכח שחל הקדש על פחות מפרוטה,, וההכרח לומר דבקדושת הגוף דלאו מכח דמים בא הקדושה לא משגחינן בשיווי דמים וכמ"ש התוס' בכריתות (דף יג) דבקדה"ג מעל אף דלא שוה מידי ובק"ד בעי שיהא ש"פ, וא"כ נסתר מ"ש ליישב הסוגיא דתמורה, דהתם הא מיירי בקדושת מזבח דפשטה קדושה בכולה והויא כולה עולה וא"כ חל אף בפחות מש"פ עכ"ד

ראשית דבר הנני להשיבו דמהא דפרש"י בכריתות (דף כג) בהא דפריך והא יש אוכל אכילה אחת דקתני ביה נותר ופרש"י וקתני אשם מעילות אלמא איכא נותר ש"פ א"ל ההוא בגסה פרש"י אכילה גסה שאכל הרבה ואע"ג דאיסור הנאה הוא כשאר כל הקדשים האסורין בהנאה שמועלין בהן דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלו לא ירד, מבואר דלא ס"ל לפרש"י לחלק דבקדה"ג מעל הגם דלא שוה מידי, וס"ל דמה שמועלין היינו משום דהאי נמי חזי לגבוה כו'. ועמ"ש הח"ס חלק או"ח תשו' ק"פ דהתוס' שחילקו בין קדשי בד"ה לקדשי מזבח נמי כוונתם דכיון שאם עלה לא ירד יש בו שיווי פרוטה, ותמה דהא עכ"פ לכתחלה אסור להקריבו ולא שוה מידי, ובחולין (דף ד) כתב רש"י דאי נימא שהדמים מותרין כשמכרם אח"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכתבו התוס' שאין זה דיוקא דאפי' יהי' הדמים מותרין כשמכרן מ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא, וכתב די"ל דבקדשי מזבח סגי בכזית בלא פרוטה והיינו דמחלק בין גסה לדקה, ודכיון דעכ"פ אם עלה לא ירד אכתי שם קדשי מזבח עליו והיינו נמי דמחלק בין ימות החמה לימות הגשמים דכשהוא סרוח פקע מיניה שם אכילת מזבח עכ"ד. והשתא לפום דפרש"י שם בד"ה בימות החמה מסרחת בשר נותר ולא שויא אכילת דקה פרוטה, מבואר דס"ל דגם בקדשי מזבח צריך שיהא ש"פ והגם שלכתחלה אסור להקריבו הוי בר דמים כיון שאם עלה לא ירד, וכשיטתו בחולין שם, וגם לשיטת התוס' י"ל דשאני מעילה שמועלין בכל הקדשים האסורין בהנאה וכל דחזי לגבוה שאם עלה לא ירד מועלין בו כל שיש בה ש"פ להדיוט לולא האיסור, ודוקא היכי שצריך שיהא בר דמים ממש למכור לא נחשב בר דמים כשאסור למכור לכתחלה, משא"כ הכא דבלא"ה לא חזי השתא להדיוט מועלין היכא שאם עלה לא ירד ושוה פרוטה אלמלי האיסור, ומיושב פשטות לשון הסוגיא שצריך שיהא ש"פ, וא"צ לדחוק ולפרש דהשתא לאו מטעם ש"פ קאתינן עלה אלא כדי שיהא כזית, ועכ"פ מבואר מפרש"י דלא ס"ל לחלק בזה בין קדשי מזבח לק"ד

ב) ומה שהביא מעכ"ת מההיא דכריתות כבר הביאו מזה הגאונים האחרונים, ולע"ד י"ל דשפיר קאמר הש"ס דכיון דחס רחמנא עליה דדלי דלות כו' היה עולה לפי החשבון נכי רבעא דפרוטה והו"ל לומר דגזה"כ שיחול ההקדש לענין זה על פחות מש"פ, ואפשר דממילא הוי ילפי' מזה שחל הקדש על פחות מש"פ, והוצרך הש"ס לומר דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום וא"א לומר דהוי פחות מפרוטה שהוא גנאי למקום וממילא הדר י"ל שאין הקדש חל על פחות מש"פ כיון שאין בזה שום שיווי ממון, וגם דהכא יליף ממ"ש כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש וגו' ובעלמא אין נתינה פחות מש"פ ועמ"ש התוס' פסחים (דף לב) ובגיטין (דף כ) ובמנחות (דף ס), ובב"מ (דף מז) ד"ה קונים בכלי כתבו וז"ל אבל נתינת מנעל הוא לרעהו ולא נתינת ממון וכן ונתן בידה דגט הוי נתינת גט ולא נתינת ממון כו' וגבי סיכה דכתיב אשר יתן ואיכא למ"ד דהוי בכל שהוא אע"ג דמעילה היא היינו משום דכתיב סיכה דמשמע בכל שהו עכ"ל, ושפיר י"ל דהכא דכתיב כל אשר יתן ממנו לה' היינו דוקא בנתינה חשובה דהוי ש"פ, וגם אי לא נימא לדייק הכי אכתי י"ל דכיון דסבר ר"י דממנו לה' ולא כולו לה' אלא דמודה דפשטה קדושה בכולה כשהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו, כשהקדיש דבר שאין ש"פ ואין בו שיווי ממון לא חשיב שיתפוס עי"ז קדושה בכולה, גם דכיון דקאמר דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום י"ל שאסור להקדיש פחות מש"פ למזבח שהוא גנאי למקום וע' תמורה (דף ז) השתא דאמור טעמא דבע"מ דלקי משום דבזיא מילתייהו כו', והקריבהו נא לפחתך וגו', והכא ליכא קרא שקדוש כמו בבע"מ, וא"כ י"ל דכשהקדיש ושט פחות מש"פ לא חל ההקדש בפרט לענין שיתפוס קדושה בכולה, ובפרט דלא מוכח מידי מההיא דכריתות וכמ"ש, ומש"ה הקשו התוס' ב בגיטין על פרש"י דליתני נמי דאין הקדש כו' שלא הי' צריך לבאר ולהאריך בלשון דהיינו דוקא ק"ד, ועמ"ש התוס' בשבת (דף כה) גבי תתן לו ולא לאורו דאין נתינה פחות מש"פ, ועמ"ש הנוד"ב מהד"ת חלק יו"ד (תשו' רא) וא"כ לשון אשר יתן ממנו לה' הוי ש"פ דוקא, וע' בשבועות (דף כה) דפריך והאיכא הקדש ומשני דהקדש נמי בעיא שיעורא דש"פ הרי דמפרש הש"ס למשנה דכריתות דהוי דוקא ש"פ, וא"כ עכצ"ל בכוונת התו"י כמ"ש, ועמ"ש הנו"ב מהד"ת חלק אה"ע תשו' קמ"א בההיא דר"פ גיד הנשה דלא מוקי בגיד שאין בו כזית ואינו ש"פ דליכא משום מעילה הגם דהוי קדוה"ג [ועמ"ש הרשב"א בגיטין (דף לה) להוכיח מהא דקאמר בשבועות שם, דשבועה חיילה על פחות מש"פ, ולכאו' י"ל בההיא דגיטין שנענשה משום דאשתרש לה מקום דינר, דכשאינו ש"פ אינו נחשב הנאה לענין שתיענש בשוגג, וע' בירושלמי פ"ז דכתובות הלכה א' ויעשו אותה כפועל שאינו ש"פ הדא אמרה שאין עושין אותה כפועל שאינו ש"פ וע"ש בפ"מ דתו לא הוי כפורע חובו מדמי שביעית, ובפי' הר"א פולדא בירושלמי פ"ג דמעשרות קאמר דפועל שאינו יפה למלאכתו ש"פ יחייב במעשר לפי שאינו אוכל ד"ת והו"ל כמתנה והוי כלוקח וגמר מלאכה, ומוכח דלא חשיב פועל כשאינו ש"פ, וע' נה"מ סי' כ"ח דבקדה"ג א"צ שיווי ממון וכבר כ' כן הת"י בכריתות]

וע' ב"ק (דף מה) שור שהמית כו' הקדישו אינו מוקדש והקשה מזה בח"ס עמ"ש התוס' בחולין (דף קמ) דצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר וכתבו ליישב דשאני נוגח שפסול למזבח ואינו אלא לקדושת בדק הבית משא"כ קדשי מזבח וכמ"ש בקצה"ח (סי' קיז) דקדושת הגוף חל גם על דבר שאינו ברשותו וה"ה נמי גבי איסורי הנאה, ויש להקשות בזה מהא דקאמר בב"מ (דף ו) גבי מסותא דהוי קדושת בד"ה לפשוט ממתני' דספק בכורות עמש"ש, והא דלא אמר דה"ה