אמרי שפר קלצ'קין פט

בעלים, והתוספות הכא לטעמייהו בעירובין שם דגם כה"ג אמרינן דסתמא לשמה קאי]

ומ"ש התוס' בזבחים בהא דסתם אשה לאו לגירושין עומדת, דאפילו זינתה תחת בעלה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת, ביארתי בספרי אבן הראשה (סי' מ"ז) שיש מבארין שהוכיחו זה התוס' מהא דקאמר בגיטין (דף כ"ג) דמדקפסיל לארמאי לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר, ואס"ד דהיכא שזינתה כשר הגט שנכתב סתמא משום דלגירושין עומדת, יקשה מנ"ל להש"ס לדייק דבכ"מ כשר לענין כתיבה, דהא י"ל דמש"ה נקט לענין הבאה, משום דלענין כתיבה לא פסיקא ליה, דהיכא דזינתה דסתמא כשר ה"ה דכשר כתיבת ארמאי עמש"ש, וא"כ מוכח נמי דאפילו במעוברת חבירו וכה"ג שחייב לגרשה, מ"מ סתמא פסול, מדלא קאמר דמש"ה לא נקט ארמאי לענין כתיבה משום דזימנין משכחת דסתמא עומדת לגירושין (ומהא דקאמר (דף ע"א) דצריך שיאמר לסופר וכו' לא מוכח כ"כ דאין הכרח לומר דמיירי בכל גונא, וגם יש לדחות דהיינו משום דבעי שליחות], והדר יקשה קושיית הגרע"א דאכתי משכחת אשה דסתמא לגירושין עומדת כגון מעוברת חבירו וכה"ג, ודוקא זינתה שמאוסה בעיניו סגי בהפרשה, ואין ליישב ולומר דגם מעוב"ח וכה"ג אינה עומדת לגירושין מה"ת וסגי בהפרשה, וחיוב הגירושין הוי רק מדרבנן גזירה שמא יבא עליה, דז"א, דהא ממ"ש התוס' גבי זינתה שאם ירצה לא יגרשנה וכו', מבואר מדבריהם שאם יש עכ"פ חיוב מדרבנן לגרשה, תו הויא עומדת לגירושין

ויתכן ליישב לענ"ד, דלכאורה קשה דהא בלא"ה לא דמי לזבחים שהזביחה לשמה הוי מצוה בעצם והדבר עומד לכך שיזבחהו לשמה, משא"כ בגירושין דגם היכא שמחויב לגרשה בגט דוקא, אכתי אין הגירושין מצוה בעצם וחיוב הגירושין הוא רק למנוע מתקלה ועבירה, וכן אי חייב לגרשה מטעם קנס, אכתי לא קעביד בזה מצוה, משא"כ בזבחים שמצוה לזבוח לשמה, ועמ"ש הט"א בר"ה (דף כ"ח) בענין עשיית מצוה אי סתמא לשמה קאי, ומה שהוקשה להתוס' מזינתה, היינו משום דקאמר בסוף גיטין דכשרואה את אשתו יוצאת וכו' ורוחצת במקום שבנ"א רוחצין זו מצוה מה"ת לגרשה שנא' כי מצא בה ערות דבר ושלחה מביתו וכו', וממילא היה מקום לומר דקעביד מצוה בגירושין כדמשמע לשון הש"ס ודממילא סתמא לגירושין עומדת, והוצרכו התוס' לתרץ שאם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו, ואין המצוה דוקא לגרשה בגט אלא לשלחה מביתו, ועי' יבמות (דף קי"ב), ומנושא מעוברת חבירו לא קשה כלל כיון שאין מצוה כה"ג בגירושין והוי רק חיוב מדרבנן למנוע מעבירה וכה"ג

ובסוף גיטין קאמר זו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאת ורא"פ וטוה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת עם בנ"א עם בנ"א ס"ד אלא במקום שבנ"א רוחצין זו מצוה מה"ת לגרשה, ובתד"ה עם בנ"א ס"ד פירש בקונטרס א"כ רגלים לדבר שזונה היא, ואסורה לו וחובה לגרשה ולא מצוה, וקשה דהא טוה בשוק ויוצאה ורא"פ נמי חובה לגרשה וכו' ע"ש, ולכאורה היה מקום לפרש עפמ"ש בירוש' ובתוס' גיטין (דף ע"ט) דהיכא שזינתה מאוסה היא בעיניו ואין לחוש לקלקולא, והיינו דפריך הש"ס רוחצת עם בנ"א ס"ד, דכיון שרגל"ד שזונה היא מאוסה בעיניו וליכא חשש שיבא עליה וסגי בהפרשה, ולמה יהא מצוה לגרשה ותהא חוטאת נשכרת, והלא יוכל לפרוש ממנה ויפטור משכו"ע ולישא אחרת, ומשני דבמקום שבנ"א רוחצין דהוי רק ענין כיעור לחוד ולא מאיסא כ"כ בעיניו וממילא לא סגי בהפרשה משום דיש לחוש לקלקולא ומש"ה חייב לגרשה בגט, וממילא מיושב קושיית התוס', דכשיוצאת ורא"פ וטוה בשוק וכו' מצוה שיגרשנה בגט משום דלא מאיסא כ"כ בעיניו וחיישינן שמא יאמין לדבריה שלא נטמאה ויבא עליה, וי"ל דלא ניחא להו לפרש"י והתוס' לפרש כן, משום דמשמע לשון הש"ס דהוי גזה"כ ומצוה מה"ת, והדר יקשה מאי פריך הש"ס, דמנלן לומר דטעמא דקרא הוי משום חשש קלקולא

ולכאורה קשה הא דדייק הש"ס דמדקפסיל לארמאי לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר, דהא י"ל לפמ"ש התוס' דארמאי אדעתיה דנפשיה עביד היינו שעושה סתם, ולכאורה הוי זה ספק בעלמא, וכן לפרש"י הוי ספק בעלמא שמא גמר בלבו לשם אתר, וא"כ י"ל דנקט פסול כנעני לענין הבאה שבודאי פסול משא"כ לענין כתיבה שאינו אלא ספק פסול [כעין קושיית המפרשים עמ"ש התוס' במנחות (דף מ"ב) להקשות דל"ל למעט ארמאי מקשרתם וכתבתם תיפוק דסתמא לא הוי לשמה, דהא י"ל דאתי קרא לומר שבודאי פסול], אמנם יש מקום לומר קצת דכיון דקעביד אדעתא דנפשיה, הוי פסול בבירור, דנהי שא"צ שליחות בכתיבה, מ"מ הא כתבו התוס' דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא סתמא, וההכרח לומר דהא דל"מ מחשבת לשמה של הסופר בלא צווי הבעל, היינו משום דוכתב משמע שיכתוב הבעל, אלא שפעמים שאין הבעל יכול לכתוב בעצמו, ובהכרח כוונת הכתוב שיכתוב הסופר בצווי הבעל ומבטל מחשבו לצווי הבעל [שיכתוב לשמה], וכיון שהסופר משעבד עצמו למצות התורה, מבטל מחשבת עצמו, וכותב רק ע"פ צווי הבעל, כעין סברת הרמב"ם (פ"ב מגירושין) במה שהועיל כפייה עד שיאמר רוצה אני, משום שעצם רצונו הוא לציית למצות התורה, ודוקא הכתיבה פעמים שא"א בבעל, אבל המחשבה אפשר בבעל כמ"ש, וממילא גם כשארמאי כותב לשמה אכתי קעביד אדעתא דנפשיה, ורק סופר ישראל מבטל מחשבת עצמו בדבר הנוגע למצות התורה ע"פ סברת רמב"ם הנ"ל וליכא עירוב מחשבות וצ"ע

והנה בגוף סברת התוס' דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה, וכ"כ התוס' בע"א (דף ס"ג) ד"ה כגון, דאין שם אתנן חל אפי' למאן דאית ליה ברירה אלא על המבורר בשעת ביאה, תמה היש"ש בב"ק בדיני ברירה, דא"כ יקשה למאי הוצרך הש"ס לומר וצריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא, דהיינו דסד"א דמתנה אינה חוזרת ביובל ודלא כהלכתא, דלמאי הוצרך לומר זה, ותיפוק ליה דשאני הכא שצריך שיהא מבורר בשעת כתיבה, וגם צריך להבין למאי הוצרך הש"ס לומר שיש ב' חילוקים דבעי לה לשמה, והא דהתם מכר הוא דאמר רחמנא וכו', ובספרי אבן הראשה (סי' כ"א) הארכתי ליישב זה

וכעת נראה ליישב לענ"ד עפמ"ש החו"ד בקונטרס הספיקות ם מהסוגיא דסוטה (דף כ"ט) דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הוא דלא יאכל וכו' וכתיב כל טהור יאכל בשר, טהור ודאי הוא דיאכל וכו', דמוכח מזה דבכ"מ משמעות לישנא, דקרא הוי על הודאי ולא על הספק, ושאני היכא דכתב רחמנא קום ועשה לשב ואל תעשה דבמקום דמזהיר קרא בקום ועשה מחויב שיהא בודאי יע"ש, והיינו דקאמר דבהא קאמר ר"י דאין ברירה משום דבעי' לה לשמה ומש"ה קאמר דאף אחרון אינו פוסל לכהונה, ואין להקשות דעכ"פ תיפסל לכהונה משום דהוי ספק גירושין שמא נכתב בעבורה, דגם כשאין ברירה הוי ספק בעלמא וע' דף מ"ז תד"ה טבל, ואינו ודאי שנכתב בעד אחרת, דלא קשיא, דכיון דכתיב וכתב לה לשמה צריך שיהא ודאי לשמה ומשמעות הכתוב שיכתוב לה בבירור, והכא שאין הכתיבה לה בבירור כיון דאין ברירה (והוי רק דרך ספק) אינו בכלל משמעות הכתוב דוכתב לה, ואף ספק גירושין ליכא. אבל התם גבי האחין שחלקו סד"א דאינו חוזר ביובל גם כדאין ברירה, משום דאכתי אינו אלא ספק בעלמא ואינו ודאי שנטל חלק חבירו, ואין להחמיר להחזיר ביובל מטעם ספק מצוה, דהא מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא, ומשום דבמתנה איכא פלוגתא אי הויא כמכר משום דאי לאו דמטיא הנאה לידיה לא הוה יהב ליה, וקיי"ל כהמיקל לפי שנחשב הדבר בספק, ועמ"ש לעיל (סי' מ"א), ובכל מתנה יש ספק ענין מכר, ומ"מ אינה חוזרת ביובל, וגם לפום דקיי"ל כרבנן דר"מ דמתנה חוזרת ביובל, ילפי לה מגזה"כ דתשובו לרבות את המתנה כמבואר בבכורות (דף נ"ב), וש"מ דבלא גזה"כ ויתורא סד"א שגם מתנה אינה בכלל מכר, ומוכח מזה דאינו חוזר ביובל אלא כשהוא מכר ודאי, וכל שהוא דרך ספק אינו בכלל כוונת התורה ואף ספק מצוה ליכא וממילא ה"נ נהי דאין ברירה אין חוזר ביובל