אמרי שפר קלצ'קין פח

תועלת הנותן מ"מ הוי מתנת חנם לגמרי], וי"ל קצת דמ"מ לא דמי לשחרור ולא חשיב כחוב, ועמ"ש התוס' בכתובות (דף מ"ט ד"ה הוא) וז"ל משמע הא לאחר אין ניזונין דמתנה הויא כמכר דאי לאו דעביד נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה כו' אע"ג דיש מקומות שסברא הוא לחלק בין מתנה למכר כמו בעשה שורו אפותיקי ומכרו, דנראה דוקא מכרו אבל נתנו בע"ח גובה ממנו וכן גבי אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין מיבעיא לן במתנה היאך, דוקא להא מילתא הוא דאיבעיא לן כו', והא דאמרינן מכרו או משכנו מוציאין לפרנסה כו' ה"ה נתנו כו' ע"ש, ולכאורה י"ל דכיון דהוי בספק ופלוגתא וקיי"ל בזה לקולא למוחזק, מש"ה הכותב נכסיו לאחר אין אשתו ניזונת מהם, שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין לפי שאין קצובין ולא חל עליהם השעבוד, ועיין פ פרש"י גיטין (דף נ"א) ד"ה והלא, דבלאו תיקון העולם נמי אין הדין לטרוף, ואין להוציא מיד המקבל מתנה, דדלמא הויא כזביני, משא"כ בההיא דאין נפרעין מנכסים משועבדין כו', דמדרבנן הוא דעבוד תקנתא להפקיע השעבוד, י"ל דכיון שיש ענין ספק בהתקנה ממילא לא נפקע השעבוד, גם דאף למ"ד מתנה כמכר [וכדקאמר התם בגיטין או דלמא מתנה נמי אי לאו דאית ליה הנאה כו'] י"ל שלא תיקנו כיון דליכא פסידא ממש, וכן לענין תן כזכי אין לו לזכות מספק, וגם אי נימא שיש רק מיעוט מתנות בלא קבלת הנאה מקודם, אין הולכין בממון אחה"ר להוציא מהמוחזק, ועמ"ש הש"כ (סי שנ"ו) שמודה הרא"ש דבמתנה לא שייך תקנת השוק, ועמ"ש התוס' בב"מ (דף י') ד"ה תופס לבע"ח, להקשות על פרש"י דבפ' הכותב (דף פ"ד) משמע דבמקום שחב לאחרים לא קני אפילו עשאו שליח, ועפמ"ש י"ל דס"ל לפרש"י דלמ"ד מתנה כמכר הוי שליח בחנם כפועל בשכר, וכסברת הטו"ז או"ח (סי' רמ"ז) דודאי עושה שליחותו לתשלומין על איזה טובה שעשה לו, וממילא י"ל מיגו דזכי לנפשיה כו', שיש זכות בזה גם להשליח, ועמ"ש הש"כ חו"מ (סי' ק"ה ס"ק א') [וההיא דהכותב שהיה שליח קבוע, אין נ"מ לשליח שיועיל מעשיו, רק שיעשה צווי משלחו], ועיין ב"ב (דף קנ"ו) גבי מתנת קטן, דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה אמרו רבנן תיהוי מתנתו מתנה כו', ועיין גיטין (דף נ"ט), וי"ל דגבי קטן אמרינן טפי הסברא שאינו נותן בלא קבלת הנאה, וגם י"ל דלכ"ע לא הוה יהיב ליה מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיניה, אלא דפליגי אי חשוב מצד זה כמכר, ובספרי אבן הראשה (סי' כ"א) הארכתי בביאור הסוגיא דגיטין (דף כ"ה והירושלמי דמעשרות: סימן מב יום ד' כ' דר"ח אלול שנת תרנ"ב. תשובה לרב אחד

קבלתי מכתבו והנני בזה להשיבו, בדבר מה שהקשה, בהא דאיתא ריש זבחים, תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה אלמא סתמא נמי כלשמן דמי ורמינהו כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול, ושני זבחים בסתם לשמן עומדין אשה סתמא לאו לגירושין עומדת וכו' וגבי גט דסתמא פסול מנלן וכו', אלא מהא יתר ע"כ אמר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו, דלמא שאני התם דאין ברירה, אלא מהא הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו', ואר"י א"ש אף צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם, והקשה כבודו לפמ"ש התוס' בגיטין (דף כ"ד) דאפילו למ"ד בעלמא יש ברירה מודה דאמר ללבלר כתוב וכו' פסול לגרש בו, משום דוכתב לה לשמה משמע שגם בשעת הכתיבה יהא מבורר לשמה, וביאר הפנ"י כוונת דבריהם, דהיכא שאינו מבורר בשעת כתיבה לא הוי אלא סתמא, וא"כ אכתי מוכח שפיר מהך מתני' דסתמא פסול למאן דס"ל יש ברירה, ואין לומר דפריך הש"ס דליכא הוכחה לכ"ע, דלמ"ד אין ברירה לא מוכח מהמשנה דסתמא פסול, דז"א דהא כמו"כ להמסקנא ליכא הוכחה אלא לחד אמורא, וכמ"ש התוס' דהוי למאן דאוקי מתני' כר"א דע"מ כרתי משא"כ למאן דאוקי לה כר"מ ומפרש למתני' דהוי מפני התקנה משום קטטה ולדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול, עוד כתב כבודו להעיר עמ"ש התוס' ד"ה סתם אשה לאו לגירושין עומדת, דאפילו זינתה תחת בעלה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו, והקשה הגרע"א דהא משכחת נשים שעומדין להתגרש כגון נשא מעוברת חבירו וכה"ג שמחויב להוציאה בגט, ועפ"ז י"ל דמה שהכריחו התוס' לומר דאפי' בזינתה סתמא פסול, היינו משום דהא דסתמא פסול ילפינן מוכתב לה שצריך שיהא מבורר בשעת כתיבה, ובהך קרא כתיב כי מצא בה ערות דבר, ומבואר מזה דאפי' כשזינתה, כשמגרשה בגט שכתב סתמא פסול, ולעולם י"ל דבהנך שהיו מחייבין אותו להוציא, כשר הגט שנכתב סתמא, דבהו לא מיירי קרא עכ"ד

ודברי כ"ת נפלאין ממני, דהא לא יתכן לומר שיש משמעות והכרח מלשון הכתוב דסתמא פסול, דא"כ מאי פריך הש"ס מזבחים לגירושין דהא שאני גירושין דגלי בה קרא דסתמא פסול וגזה"כ שיכתוב בפירוש לשמה, וגם למאן דדריש טעמא דקראי ליכא קושיא אי הוי דין גירושין שיכתוב בפירוש לשמה, וגם אין הכרח ומשמעות מלשון הכתוב דוכתב לה לשמה, לפסול סתמא אי הוי כמו בקדשים דסתמא כלשמן דמי, ופשיטא דאילו היינו אומרין דזינתה לגירושין עומדת ודסתמא כשר בה, ממילא היה זה בכלל וכתב לה לשמה, וליכא למימר דכיון שהכתוב כולל גם היכא דלאו לגירושין עומדת דממילא לא הוי בהו סתמא לשמה, מש"ה אמרינן כן גם היכא שזינתה, דהא ודאי ליתא, דבקרא לא כתיב אלא וכתב לה לשמה, וממילא היכא דסתמא לגירושין עומדת מהני סתמא משא"כ כשאינה עומדת לגירושין, (וגם יקשה ביותר לפי"ז קושיית הגרע"א דהאיכא נשא מעוברת חבירו וכה"ג), ובלא"ה ליתא דגם היכא שחייב לגרשה אין חיוב הגירושין אלא מדרבנן ומה"ת סגי בהפרשה, וא"כ מן התורה אין הבדל בין הנשים שעומדות לגירושין בין הנשים שאין עומדות לגירושין ושפיר כוללם הכתוב בלשון אחד, ודוקא בתר שתיקנו חכמים שמחויב דוקא לגרשה, היא עומדת לגירושין, וממילא סד"א דמהני כה"ג כשנכתב הגט סתמא, ומ"ש הפנ"י דהיכא שאינו מבורר בשעת כתיבה לא הוי אלא סתמא, כוונתו בזה לומר דכיון דסתמא לאו לגירושין עומדת וסתמא לא הויא לשמה, ממילא ל"מ מה שיש ברירה, משום דאכתי בשעת כתיבה לא היה אז מבורר והויא סתמא [ואם היה מקום לומר שיש משמעות מלשון הכתוב לפסול סתמא, דממילא ליכא פרכא מזבחים אגירושין אלא למ"ד אין ברירה דלדידיה אין פסול סתמא מצד לשון הכתוב אלא משום שאין ברירה, וא"כ שפיר דחי דשא"ה דאין ברירה כיון דליכא פרכא אלא למ"ד אין ברירה, אך כבר נתבאר דז"א), וגם גוף מ"ש לפרש דברי התוס' דכשאינו מבורר בשעת כתיבה הוי כסתמא, לא יתכן לומר כן דהא מבואר בלשון הש"ס בגיטין דקמ"ל בהא דקתני שפסול לגרש בו, דאין ברירה (וע' ב"ק ד' ס"ט תד"ה אלא) ודכיון שאינו מבורר בשעת כתיבה גרע מסתמא דשמא כתב לאחרת, והיינו דקאמר דהא קמ"ל דאין ברירה היינו דלא תשיב לה מבורר בשעת כתיבה, ולא מוכח מינה דסתמא פסול, וגם הפנ"י לא כתב לפרש כוונת התוס' לומר דהוי כסתמא אלא די"ל דבגיטין גרע טפי כיון דסתמא פסול, ולהס"ד בזבחים סד"א דחשיב כסתמא, משא"כ להמסקנא

ועמ"ש התוס' בזבחים (ד' ע"א) בהא דאיתא במתני' דקדשים בקדשים מין במינו זה יקרב לשם מי שהוא וכו' ופרש"י דכשיקריבנו יאמר הרי הוא לשם בעלים שלו, והקשו התוס' דהאמר בריש מכלתין דאתנו ב"ד דלא לימא לשמן דלמא אתי למימר שלא לשמן אלא לשם מי שהוא היינו סתמא וכו', וי"ל דפרש"י לטעמיה בעירובין (דף ל"ז) גבי ב' נשים שלקחו את קיניהן בעירוב, דאי אין ברירה י"ל דחטאת ועולה שהקריב לא שלה היו אלא של חברתה והוי קרבן הקרב בשינוי בעלים, דכשנתערבו ואינו יכול לכוון להקריב לשם בעלים שאינו יודע מי הם הבעלים, תו ל"ש לומר דסתמא לשמה קאי, ודוקא היכא שהבעלים ידועין אמרי' דסתמא קאי לשם