אמרי שפר קלצ'קין פז

נתרצה במתנה, ומ"מ הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו שיהא נוח זה לזה, ומשמע מזה דמתנה הוי כמכר דממילא אין המקבל מתבייש כיון דהוי כמו שנתן לו דמיו במה דהו"ל הנאה מיניה מכבר, ומש"ה הנותן מתנה צריך להודיעו, משא"כ אי מתנה לאו כמכר, והוי מתנת חנם לגמרי, אדרבה עדיף שלא להודיעו כדי שלא יתבייש ומתן בסתר עדיף, ומיושב הא דא"ל הכי אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו כו', דהויא שמעתא חדתא קמיה דר"ח, מדקאמר דכל מאן דאתי ואמר שמעתא כו' יהיבנא ליה ניהליה, דמוכח מזה דסבר דמתנה אינה כמכר וכמ"ש, וחשב בדעתו שאחר שישמע ר"ח המימרא דרב דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, דמוכח מינה דמתנה הוי כמכר, יחדול מלתת לו המתנתא דתורא, דכיון דמתנה כזביני הוי כמקבל המתנה חליפי שכר לימוד השמעתא, וקאמר הש"ס דבכל זאת יהבא ניהליה, והיינו משום דדוקא בעד לימוד השמעתא אסור לקבל שכר, ואיהו יהב ליה רק בשביל שחביב לו שמעתא דרב, ואילו אמר אותה שמעתתא בשם אמורא אחר, לא הוה יהב ליה מידי, כדקאמר היינו דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא שדמיו יקרים למי שרגיל ללובשו ולפי שהוא תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו הוא מחזר אחריהם, [ועיין ב"מ (דף נ"ג) טלית עד שתות מחיל אינש דאמרי אינשי עשיק לגביך כו', ויש מפרשין נ"מ בזה להלכה בהא דקדושין (דף ח') ר"כ שקיל סודרא בפדה"ב אמר לדידי שוה לי ה"ס], ונמצא שאין המתנה וקבלת השכר במחיר לימוד השמעתא, אלא שנותן לו בעד החביבות וקורת רוח שעושה לו בזה שמשמיעו דבר חדש בשם רב, דזה בודאי שרי למישקל, ומש"ה דוקא השתא אמר ליה חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי, דמעיקרא היה סבור דסבר ר"ח דמתנה אינה כמכר, ושנותן לו בעד גוף השמעתא, ואחר שא"ל השמעתא דהנותן מתנה לחבירו כו' דמוכח מינה דמתנה כמכר, ובכ"ז יהבה ניהליה ובודאי לא ספי ליה איסורא שכר לימוד, התבונן מזה דיהב ליה רק בעד חביבות דברי ושמועות רב, ואז אמר חביבין עלך שמעתתא דרב כו' מילתא אלבישייהו יקירא, ומדוייק לשון הש"ס

ולכאורה יש להקשות ע"ז ממ"ש הר"נ בנדרים (דף כד) ד"ה משום דאמר ליה, וז"ל ואחרים אומרים דמשום דהכא בעי למיתן ליה מתנה מרובה משמע דעבד ליה אידך נייח נפשיה דאי לא לא הוה יהיב ליה הך מתנה, הלכך שייך למימר לאו כלבא אנא, אבל במתני' לא מוכח הכי דעביד אינש להאכיל את חבירו אצלו אע"ג דחבריה לא יהיב ליה מעיקרא מידי ע"ש, וא"כ גם למ"ד דמתנה כמכר היינו דוקא במתנה מרובה ולא במתנה מועטת כגון בנתינת פת לתינוק, וצריך להודיעו לפי שאינו מתבייש בקבלת מתנה מועטת, אך אכתי י"ל כמ"ש, דהא קאמר הנותן מתנה לחבירו כו' וכולל גם מתנה מרובה וחשובה, דוגמת הא דמייתי דא"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, וגם שאני מ"ש הר"נ לענין לסעוד אצל חבירו, שאין בזה שום בזיון וע' בלקוטי מהרי"ל שמצות הכנסת אורחים היינו הכנסת עשירים ומכובדים, ועמ"א (סי' של"ג סעיף ה' וסי' תקט"ו סעיף ו') ואינו בגדר מתנה רק שמתכבד בו, ועמ"ש המהרי"ט אי לא זכה האורח בחלקו עד שיתן לתוך פיו ועיין נדרים (דף ל"ד) ומ"ש במק"א בזה], משא"כ כשנותן לו בתורת מתנה, י"ל דגם מתנה מועטת הויא בכלל מכר להך מ"ד, גם דלפירוש הראשון של הר"ן, אינו מחלק כלל בין מתנה מרובה למועטת, ושפיר י"ל כמ"ש, ועמ"ש הט"ז או"ח (סי' רמ"ז ס"ק ג') בענין אם הכנעני מוליך הכתב בחנם אפילו נתנה לו בערב שבת מותר, ויש חולקים דכל שעושה בחנם אסור, והקשה הט"ז דודאי שייך בזה אדעתיה דנפשיה טרח דקיי"ל במתנה דאי לאו דעביד ליה ניחותא לא הוה יהיב ליה מתנה, וה"נ הכנעני שמוליך בחנם ודאי זה לתשלומין על איזה טובה שעשה לו הישראל והוי כאילו קבל מעות ממנו, ולכאורה יש ליישב זה לפי דברי הר"ן הנ"ל, ודשאני הנאה מועטת הולכת כתב בחנם, אך כבר נתבאר די"ל שלא כתב הר"ן כן אלא לענין לסעוד אצל חבירו, ובפרט כנעני המקפיד ואינו מוחל פחות מש"פ, ועיין סנהדרין (דף נ"ז), בודאי מוליך הכתב לתשלומין על איזה טובה שעשה לו, ועמ"ש הש"כ יו"ד (סי' קי"ז ס"ק ג') דמהגהות מיימוני שהביא הב"י משמע שמותר לקנות בשר טריפה להאכיל לפועליו כנענים, שלא אסר אלא לקנות כדי ליתן לפועליו כנענים משום דמתנה הוי כמכר דאי לאו דקביל הנאה מיניה לא הוה יהב ליה מידי, והוי כקונה למוכרו דהוי כסחורה, יע"ש, ולכאורה קשה כיון דהוי ספיקא דפלוגתא אי מתנה כמכר וקיי"ל לקולא להמוחזק, וא"כ היה להתיר לקנות כדי ליתן לפועליו ולמיזל לקולא בספיקא דפלוגתא, לפמ"ש הנוד"ב דאיסור סחורה בדברים האסורין הוי רק מדרבנן, ואולי י"ל דהתם אמרי' דאי לאו דקביל הנאה מיניה לא הוה יהב ליה, משים שאסור מתנת חנם, ועמ"ש התוס' פסחים (דף כ"ב ד"ה ור"ש) דההיא דשולח אדם ירך היינו דוקא אם היה שכנו מפני שהוא כמוכרו לו, ובזה יתיישב מה שהקשו המפרשים מהא דקאמר בע"א (דף ס"ב) לעולם יהבינן ליה שכר מפירות שביעית ודקא קשיא לך לאכלה ולא לסחורה דיהביה ניהליה בצד היתר כדתנן לא יאמר אדם לחבירו העלה לי פירות הללו לירושלים לחלק אבל אומר לו העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים ונותנין זה לזה מתנה של חנם, ומוכח דזה אינו בכלל סחורה, ועפמ"ש י"ל דהתם כיון דאיסור סחורה בפירות מעשר שני הוי רק מדרבנן כמ"ש התוס', אזלינן לקולא להתיר מתנה, וכמ"ד שאינו כמכר, משא"כ הכא שאסור מת"ח, ועמ"ש הב"ח חו"מ (סי' רמ"ט) על מ"ש הב"י בדברי הטור בענין איסור מת"ח דלאו לאפוקי ישמעאל אלא לאפוקי ג"ת, וכתב הב"ח וז"ל ולפי דבריו קשה למה ליה לרבינו לכתוב לע"א ולתת מכשול שיבינו למעט ישמעאלים עכ"ל, ועפמ"ש יש לחקור לדעת הב"ח אם מותר לקנות בשר טריפה להאכיל לפועליו ישמעאלים בזה"ז, ועפמ"ש יש ליישב קושיית המפרשים למ"ד בבכורות (דף נ"ב) דמתנה אינה חוזרת ביובל, ממקרא מפורש (יחזקאל מ"ו) וכי יתן מנחלתו לאחד מעבדיו והיתה לו עד שנת הדרור ושבת לנשיא אך נחלתו בניו להם תהיה, ועפמ"ש י"ל קצת דמיירי בעבדיו ממש דגבייהו הוי טפי כמכר, ועמ"ש הר"ן באיסור שחרור מטעם איסור מת"ח [עוי"ל שהוא צווי לע"ל שלא להעביר נחלת הנשיא מבניו לאחרים לעולם

ג) ועמ"ש המ"א (סי' רכ"ג ס"ק ח') עמ"ש בשו"ע שאם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן, וז"ל שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הש"י ממון לעשות צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם לנותן (הרא"ש) וצ"ע דבאה"ע (סי' כ"ז ס"ט ט') כתב דדוקא באדם חשוב יש הנאה לנותן שמקבל ממנו אבל בלא"ה הרבה עשירים פושטין ידן לקבל מתנות וא"כ מאי הטבה יש לנותן וכ"כ בחו"מ (סי' ק"צ סעיף ו' ועביו"ד סי' ק"ס סעיף ט"ו) וצ"ע עכ"ל, ולכאו' י"ל דאי מתנה כמכר ונותן לו חליפי ההנאה שקיבל ממנו, הוי הנאה לנותן מה שהאיש הזה שההנה לו חוזר ומקבל ממנו (והוי כפריעת חוב), ומיושב המבואר באה"ע דכשאמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו וא"ל האמ"ל בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה, דדוקא אם אדם חשוב הוא ה"ז מקודשת, וכשאינו אדם חשוב לא חשיב הנאה מה שמקבל ממנה מתנה, דהתם לא שייך לומר דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהבה ליה, דגם אם מעולם לא קבלה הנאה ממנו, נותנת לו הדינר כדי שתתקדש לו, וכן בחו"מ (סי' ק"צ) שנותן לו כדי שתהא השדה מכורה לו (גם דהתם צריך שיהא ההנאה שוה פרוטה], והנאת אדם חשוב הוי כנותן שכר להנותן כדקאמר בע"א (דף מ"ד) דשלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמי, וכ"כ הראב"ד (פ"ה משמיטה ויובל הלכה כ') שאדם חשוב לא ירחוץ במרחץ שהוסקה בקש של שביעית דחנם דידיה כשכר דמי, וע"ש במל"מ, ועיין קידושין (דף נ"ח) וחולין ודף מ"ד), ויש להעיר ממ"ש התוס' בגיטין (דף י"ב) ד"ה כל, דשחרור עבד הוי כעין מלוה דאמרינן בה הילך כזכי אע"ג דבמתנה לא הוי כזכי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה מש"ה חשיב כחוב [וגם כבר הקשו דאשלד"ע וצ"ל דעבד ליה נייח נפשיה ועשה לו טובה דהוי כמוכרו לו], ומשמע מזה דקיי"ל דמתנה אינה כמכר, דאלת"ה הול"ל במתנה תן כזכי (והוי זכות גמור דכיון שקיבל טובה ממנו ל"ש הא דשונא מתנות יחיה, ושאני ההיא דב"ב די"ב דהגם שהוא