אמרי שפר קלצ'קין פה

די"ל דאתיא כמ"ד דאין לינה מועלת בראשו ש"מ, ואכתי יקשה הסוגיא דמנחות, דמאי פריך על הא דקאמר דקסבר ר"ל שאין מחו"ז לבו ביום, דדלמא סבר דלינה מועלת בראשו ש"מ, דממילא נפסל הקטרת קומץ מתחלת שקיעה, וממילא השירים מותרין באכילה באותו יום גופיה בתחלת שקיעה, וכן יש להעיר מהא דקאמר לקמן במנחות (דף מו) דקאמר רב יוסף דלעולם שתי הלחם הבאות בפני עצמן לשריפה אתיין והיינו טעמא דלא שרפינן להו לאלתר בלא עיבור צורה לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, א"ל אביי מי דמי התם לאו מצותן בכך הכא דמצוותן בכך לשרפינהו כו', אלא א"ר יוסף גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן א"ל אביי תינח כל זמן הקרבתם לבתר הכי לישרפינהו, מאי תעובר צורתן דקתני צורת הקרבתם, ובתוד"ה לפי שאין שורפין, דהו"מ למיפרך למוצאי יו"ט לאלתר לישרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתו, וקשה דהא שפיר י"ל דיליף מנותר ותעובר צורת הקרבתם וישרף משעת תחלת שקיעה שהוא יום עדיין, דתו לא שייך למיגזר שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מיכן, כיון שלא יוכל להקריבן משעת תחלת שקיעה [ולפרש"י בלא"ה ניחא דהא מפרש צורת הקרבתו עד תמיד של בין הערבים], ועפמ"ש י"ל שהתוס' מפרשים דאתי גם אליבא דרבה דסבר אין לינה מועלת בראשו של מזבח [וגם רבה איירי בסוגיא שם] דממילא לא מיפסל אלא בסוף שקיעה, ואכתי יקשה הא דפריך על הא דקאמר דקסבר ר"ל שאין מחוסר זמן לבו ביום, וכדי ליישב זה צ"ל דס"ל להש"ס דחשיב מחוסר מעשה, הגם שיהא מותר מאליו אם יעבור היום ולא יקריבנו, דאכתי השתא כ"ז שהוא מחוייב להקריבנו תלוי היתר האכילה במעשה הקרבת העומר [וע' ר"ה (דף ז) מידי דתלי במעשה לא קא חשיב שתלוי במעשה הקרבת העומר, אך אין ללמוד מזה לההיא דהכא דמסיק דקסבר ר"ל האיר המזרח מתיר והוי מן המותר לישראל, ואילו התם בר"ה כתבו התוס' דאפי' למ"ד דהאיר המזרח מתיר מ"מ עד יום הביאכם למצוה], ומה שהקשה השאג"א מהא דמותר העומר חייב במעשר לר"ע אע"פ שנתמרח קודם שהותר החדש, כבר מסיק הש"א כמ"ש התוס' דאיסור שיש תקנה לאיסורו אפילו על ידי מעשה שלכם קרינן ביה, גם דשאני מנחת העומר דהוי גבה איסור חדש, כמאן דליתא, וחשיב ממשקה ישראל (מן המותר לישראל) משום שמצותה בכך, וע' דף פ"ד בתוס', ולקמן גבי מן הבקר להוציא את הטריפה קאמר ר"ל דאיכא למימר מפטם הקטורת יוכיח כו' ולא קאמר מנחת העומר תוכיח, משום דלר"ל לטעמיה מותרת גם להדיוט דהאיר המזרח מתיר, ורב קאמר דמנחת העומר תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה, דאזיל לטעמיה דף ס"ח דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר

ועיין נדרים (דף נח) ר"ש אומר כל דשיל"מ כגון טבל ומע"ש וחדש ופרש"י ור"נ שהעומר מתירו, ובפי' הרא"ש שהאיר המזרח מתיר, וע' ש"כ יו"ד סי' קב ס"ק ח) בשם היש"ש וע"ש בפ"ת דגם בדשיל"מ יש הבדל בין מה שההיתר בא ממילא ואינו מחוסר מעשה להתיר, והנה עפמ"ש הוי חדש ג"כ דבר שיל"מ ע"י מעשה, לפמ"ש דחשיב תלוי במעשה, ואולי לזה לא חשיב ר"ש לחמץ בפסח, הגם דלר"ש מותר אחר הפסח, דלא חשיב אלא דשיל"מ ע"י מעשה ולא מה שניתר ממילא ע"י זמן, וכ"ז לרב ושמואל דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר, וקצת י"ל דר' יוחנן דס"ל בפסחים (דף כט) דחמץ בזמנו בנותן טעם, לטעמי' דסבר דאפי' בזמן שבהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר וניתר ממילא בלא מעשה. וממילא משמע מדלא חשיב לחמץ בפסח, דלא הוי דבר שיש לו מתירין (לפי שחוזר לאיסורו לשנה הבאה)

ועמ"ש התומים (סי' סו ס"ק סז) על מ"ש התוס' בב"מ (דף נח) בהא דהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים כו' שהקשו דהיאך מותר לעומר כיון ששומרן והא כתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל ודרשינן את ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר כו', והקשה למה לא ניחא להו להתוס' לפרש דמיירי בזרעים דעלמא ולא של עומר והקדש, וכפירוש הרז"ה דמייתי זה הש"ס דהא זרעים הויין מחוברין לקרקע, וקתני שיש בהן תורת שמירה, ותירץ התומים דקשיא להו להתוס' מאי פריך הש"ס, דדלמא לא איירי בצריכין לקרקע, ודלמא ס"ל להך תנא דזרעים שא"צ לקרקע חשיבי כמטלטלין דכל העומד ליקצר כקצור דמי, ולזה הכריחו התוספות לפרש דמיירי בזרעים דעומר, שאי אפשר לקוצרו קודם העומר ואינו עומד ליקצר ולא הוי כקצור עכ"ד. ומוקשה לענ"ד דאכתי מנ"ל להש"ס לומר דאיירי בזרעים דעומר, עוד קשה דגם זרעים דעומר אינו אלא מחוסר זמן וזמן ממילא קאתי, והגם שכתבו התוס' בב"ק (דף עו ד"ה כל) בחד תירוצא דס"ל לר' אושעיא דכיון דלא הוי כזרוק עד שיתקבל בכוס דמצוה להמתין מלזרוק עד שיתקבל כל דם הנפש, לא אמרי' כשעדיין לא נתקבל כל הדם דכל העומד ליזרק כזרוק דמי, אכתי היינו דוקא התם דהוי מחוסר מעשה. משא"כ הכא שאינו אלא מחוסר זמן [וע' מ"ש בספרי אבן הראשה סי' יח ולעיל סי' יג], ואין לומר דהכא שמחוסר זמן רב הוי כחסרון מעשה, דאכתי יקשה מאי פריך הש"ס, דהא י"ל דמהני מה שהוא שכיר חודש בהבלעה, ששומר גם יו"ט ראשון של פסח בשכר, והגם שיוצאין מעיו"ט ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור, עדיין צריך שמירה, וזמן קצירה הוי קודם לספירה דהוי בתחלת הלילה, וכיון שעומד לקצור תיכף במוצאי יו"ט הוי כקצור [ובפרט שמצוה לקצור ועמ"ש התוס' בזבחים דף לד), ועכצ"ל דלא ניחא להש"ס לאוקי כמ"ד כל העומד כו' ודלא כחכמים, גם דקתני זרעים בסתמא ומשמע דמיירי גם בזרעים שצריכין לקרקע, ובמק"א הארכתי בדברי התומים: סימן מא

הב"י באו"ח (סי' קנג) הביא שיטת רבינו ירוחם שאסור ליתן במתנה בהכ"נ או עצים מביהכ"נ ישן שסתרו, משום דהוי ספק אם יוצאה לחולין בז' טובי העיר הלכך אם נתנוה אסור להשתמש בזה, ועמ"ש הב"י דהא כיון דהוי פלוגתא דרב אחא ורבינא במגילה (דף כו, , קיי"ל בפסחים (דף עד) דהיכא דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא, ויש ליישב שיטת רי"ו ע"פ מה שהקשה הט"א דכיון דרבינא לקולא ע"כ דסבר דמתנה כמכר משום דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה הדר הוי כזביני, וזה סותר להא דקאמר בב"מ (דף טז) יהבה ניהליה במתנה נגזל לגזלן פליגי בה רב אחא ורבינא ת"א מתנה כירושה וחד אמר מתנה כמכר דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוי יהיב ליה מתנה להכי טרח וארצי קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה, והלכתא כרבינא לקולא ולא מפקי' ממונא מחזקת הגזלן ועל הלוקח להביא ראיה שנתכוין להעמידה בידו וכמ"ש הרא"ש, וא"כ מוכח דמתנה אינה כמכר, והנה בפשוט י"ל דנהי דס"ל לרבינא שפקע קדושת בית הכנסת במתנה משום טעמא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני', אבל ההיא דב"מ, ע"כ דוקא כשחזר ולקחה בדמים מהנגזל, חזינן דטרח כי היכי דליקו בהימנותיה, משא"כ כשנתן הנגזל הקרקע בעצמו במתנה, לא מוכח כ"כ מההנאה שקיבל הנגזל, דטרח וארצי קמיה כי היכי דליקו בהימנותיה, ממה שנתן לו במתנה, כיון דבלא"ה אינה בידו, שכבר גזלה ממנו, וכן להיפוך י"ל למ"ד דגם במתנה ע"כ דטרח וארצי קמיה כו', עכ"ז לא פקעה קדושת בהכ"נ אלא במכירה ונתינת מעות ולא בהנאה בעלמא, אמנם י"ל עוד בזה, לפום דקאמר ביומא (דף פ) א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, א"ל כי אתשל בעוג מלך הבשן אתשל כו', והגם דקתני סתם, בש"א רביעית ובה"א מלא לוגמיו והוי חומרי ב"ה, מכל מקום כיון דאתשל בעוג מלך הבשן הוי ב"ה לקולא, וע' ריש קדושין תד"ה בש"א, וה"נ י"ל דעיקר פלוגתייהו הוי לענין ביהכ"נ, וסבר רבינא מתנה כזביני לקולא, וממילא קאמר הש"ס דפליגי נמי כי יהבה ניהליה במתנה נגזל לגזלן דלרבינא מתנה כמכר, והגם דהוי חומרא לשיטת הרא"ש, מ"מ כי אתשל לענין בהכ"נ לקולא אתשל, ומיושב שיטת רבינו ירוחם, דכיון דעכצ"ל דהוי עיקר פלוגתייהו בחד דוכתא, ומינה יליף הש"ס דפליגי נמי באידך פלוגתא, י"ל דעיקר פלוגתייהו הוי בב"מ וקיי"ל כדברי המיקל דמתנה כירושה ולא מפקינן מחזקת