אמרי שפר קלצ'קין פד

הבחינה למעשה), הו"ל להעביר אח"כ לפני ציץ, אותן שנתבררו לבעולות בבדיקת החבית, דשפיר הוי לרצון ולא לפורענות, דהוי להצילם מעונש. וההכרח לומר שכבר ידעו מפי הנבואה שמרביתן ידעו איש, וממילא כשנתבררו לבעולות ע"י בדיקה, איכא תרי רובי ונחשב כודאי גמור, ומש"ה א"צ להעביר אח"כ לפני ציץ [ועמ"ש במק"א בענין כדאיכא ס"ס אי צריך לברר], והשתא יקשה דמעיקרא נעברינהו לפני ציץ, דהא אדרבה הוי הבירור לרצון להצילם מעונש, לפמ"ש התוס' בסנהדרין (דף פ) ובזבחים (דף עא) ובחולין (ד' יא) בחד תירוצא שם, דדוקא משום דכל קבוע כמע"מ וספק נפשות להקל, ובלא זה היינו הולכין בתר רובא לחייבם וע' בסנהדרין (ד' סט), וכיון שכבר ידעו מפי הנבואה שמרביתן ידעו איש, היה מדינא לחייבן, להך תירוצא בתוס' שם, וא"כ היו יכולין להעבירן לפני ציץ להצילם דהוי לרצון, והציץ הוי בירור גמור [והגם דבעירובין (דף סד) לא סמך על רוה"ק לענין הגלוסקאות וע' רש"י שבת (ד' קח) עירובין (דף מה), הכא מהני לברר וגם הוי גלוי מילתא בעלמא וע' חולין דף ה ודף לו]. וההכרח ליישב דכיון דאשה לא ניידא כמ"ש בנזיר (דף יב) וגם הפרוצות הדרא לניחותא (וע' כתובות דף טו תד"ה דלמא, ולא שייך זה כאן) וכיון שיש מיעוט שלא ידעו איש וכל קבוע כמע"מ, ספק נפשות להקל, וממילא לא נתחייבו עונש אלא לאחר שנתברר שידעו איש, וממילא לא היה אפשר להעבירן לפני ציץ דלרצון להם כתיב ולא לפורענות, כיון שהבירור היה לחובתן, ובהכרח הושיבם ע"פ חבית כו', ותו לא היה צריך להעבירם לפני ציץ, כיון שהבדיקה הקודמת הוא בירור גמור ע"פ הרוב, ומצרף לזה הרוב שידעו איש, והגם דחשיב כפלגא ופלגא דקבוע כמע"מ דמי, מ"מ קיי"ל ביו"ד (סי' ק"י סעיף ד) דרוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות בשר נבלה לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ונתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה ברוב משום ס"ס, ועמ"ש הש"כ (ס"ק כ"ג) דהיינו דכיון דקבוע חידוש הוא, גרע מתערובת וכל שנתערב אח"כ אזלינן בתר רובא, הגם דבעלמא לא שרי לדעת המחבר אלא בשלשה תערובות, וכן נראה מלשון הרשב"א הובא במ"מ (פ"ח ממ"א הלכה יא) שכ' שהלוקח מן הקבוע לא אסרו אלא בזמן שהוא בפ"ע אבל אם נתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה ברוב משום ס"ס, הרי שחידש שיש קולא בלוקח מן הקבוע מה שאינו במע"מ דעלמא וה"נ מהני מה שידעו שמרביתן ידעו איש, הגם דהוי קבוע, מ"מ מהני לצרף להבדיקה דהושבה ע"פ חבית, דתו חשיב בירור גמור, וא"צ לחזור ולהעביר החייבות לפני ציץ, אלא דלכאורה אכתי יקשה דכיון דהכא לרשב"י קיימינן ואיהו דרש וארב לו עד שיתכוון לו, וא"כ ליכא לדידיה ילפותא דקבוע כמע"מ דמי, וא"כ הדר יקשה דמעיקרא נעברינהו לפני ציץ, דהוי לרצון להם שהבירור הוא לזכותם, שאם לא היה אפשר לברר, היו הולכין בתר רובא שידעו איש להענישם, לזה הוצרך להביא כאן מימרא שנייה דרשב"י דקברי מדינים אין מטמאין באהל, ודמ"ש תתחטאו היינו דלמא איקטל חד מישראל, וממילא גם לרשב"י יש הוכחה וילפותא דכל קבוע כמע"מ דמי, ודכיון שחשוב כספק השקול, ממילא כיון שכבר הוזקקו לטומאת מגע ואתרע חזקת טהרה שלהם, נתחייבו הזאה ג' וז' וכמ"ש, ואילו לא היה קבוע כמחצה על מחצה, מימלא הגם שהוזקקו לטומאת מגע, לא הוה כתיב תתחטאו ולא נצטרכו הזאה, כיון דהוי רק חשש מיעוט בעלמא, וכיון דגם לרשב"י איכא ילפותא מקרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, מתיישב המימרא הקודמת שלא העבירום לפני ציץ כמבואר: סימן מ כסלו שנת תרל"ו

במנחות (דף ה) רשב"ל אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה, מקרב היכי קרבה ממשקה ישראל מן המותר לישראל כו', קסבר ר"ל אין מחוסר זמן לבו ביום כו', מתיב רב פפא הקדים חטאתו לאשמו לא יהיה אחר ממרס בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לבית השריפה כו', ואי אין מחו"ז לבו ביום יהא אחר ממרס בדמה וליקרב אשם והדר ליקרב חטאת כו' לכאורה קשה מאי פריך הש"ס, דהא שאני התם שמחוסר מעשה הקרבת האשם, משא"כ הכא שגם אם לא יביאו מנחת העומר אחרת, יהיו מותרין השיריים ממילא באכילה כשישקע החמה של יום הנף ושמשא ממילא ערבא, וכדקאמר ביומא (דף סב) ומ"ש לשעיר הנעשה בפנים דלא דמחוסר הגרלה, לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזי דמחסרי עבודת היום, קסבר ר"ח אין מחו"ז לבו ביום, יע' פסחים (דף סב) זבחים (דף יב) וע' נזיר (ד' סד), ועמ"ש השאג"א (סי' צז) דמש"ה מותר העומר חייב במעשר לר"ע, אע"פ שנתמרח קודם שהותר איסור חדש, דמ"מ מקרי דגנך בשעת מירוח, משום שהאיסור חדש יחזור מאיליו להיתרו, אף בלא הקרבת עומר, בשקה"ח של יום הנף ושמשא ממילא ערבא, משא"כ מע"ש בגבולין שא"א לחזור להיתר אלא ע"י מעשה של שאלה או פדיון או להעלותו לירושלים, וכל שלא הותר עדיין, לא קרינן ביה עריסותיכם יע"ש, וא"כ שפיר קרבה דהוי מן המותר לישראל, כיון שיבא ההיתר מאליו ואינו מחוסר מעשה, ואין לומר דהא דמותיב רב פפא על הא דקאמר דקסבר ר"ל אין מחוסר זמן לבו ביום, היינו משום דכיון שלא יהא מותר באכילה עד שיעבור היום בשלימות שלא יוכל להקריב עוד עומר, וכל כמה שיש עדיין שהות להקריב העומר, אסור באכילה קמי הקרבה, ולא יהא מותר מאיליו בו ביום אלא אחר שיעבור אותו היום, וכיון דאי אפשר שתותר בו ביום אלא ע"י מעשה הקרבת העומר, שפיר דמי להא דהקדים חטאתו לאשמו, דבאמת אין מקום לתרץ כן, דהא אכתי יקשה לשיטת ר"ת בתוס' בזבחים (דף נו) ובמנחות (דף כ) דהא דקאמר מניין לדם שיפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וגו' ביום שאתה זובח אתה מקריב, דהיינו לומר שנפסל מתחלת שקיעה הגם שהוא ודאי יום עדיין, וה"ה להקטרת קומץ במנחה, והדר הקושי' דמאי מתיב ר"פ על ר"ל, דהא שפיר קאמר דאין מחו"ז לבו ביום, משום שהשירים מותרין באכילה באותו יום גופיה בתחלת שקיעה, כיון שלא יוכל להקריב העומר מתחלת שקיעה ואילך, וממילא הדר יום הנף מתיר, ועמ"ש השאג"א (סי' יז) להקשות לשיטת ר"ת מהא דקאמר בהוריות (דף ד) משל דסומכוס למה"ד לאדם שהביא כפרתו בין השמשות ספק מבעו"י נתכפר לו ספק משחשיכה נתכפר לו שאינו מביא אשם תלוי, והרי ביהש"מ אינו אלא ג' חלקי מיל קודם צה"כ לכל היותר, ומתחלת שקיעה עד צה"כ הוי כדי מהלך ד' מילין, והשתא קשה דאי דם נפסל בתחלת שקיעה, מאי ענין אשם תלוי לכאן, דהא אפילו אם תמצא לומר דביה"ש יממא מכל מקום כדי מהלך ג' מילין ורבע קודם לו, כבר כלה זמן כפרה

ויש ליישב לענ"ד. דמה שכתבו התוס' לפרש הא דקאמר מנין לדם שנפסל בשקה"ח דהיינו מתחלת שקיעה הגם שהוא ודאי יום, ולא ניחא להו לפרש כפרש"י דאתי קרא לומר דלא מהניא ליה הלנה בראש המזבח לאכשורי למחר לזריקה, היינו משום דקשיא להו לפום פירש"י, דלמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח למה לי קרא, דהא בלילה אין יכול לזרוק דביום צוותו כתיב ולמחר מיפסל בעמוד השחר כאימורים, וההכרח לומר להך מ"ד, דאתי קרא לומר שנפסל מתחלת שקיעה הגם שהוא ודאי יום, וקיי"ל כרבא בזבחים (דף פז) דלינה מועלת בראשו של מזבח, ומודים התוס' דלמ"ד דאין לינה מועלת בראשו של מזבח, שפיר אצטריך קרא דביום הקריבו את זבחו לומר שנפסל בשקה"ח ודלא מהניא הלנה בראש המזבח לאכשורי למחר לזריקה, ומהיכא תיתי נחדש לומר שנפסל מתחלת שקיעה הגם שהוא ודאי יום [וע' שבת דף כ' תד"ה למשרי, דהא דממעט עולת חול היינו ע"כ אברים ופדרים דחול, דשחיטה וזריקה עבר זמנו בשקה"ח, ולכאורה קשה דהא י"ל דאתא למעוטי עולת חול בשבת בשעת התחלת תוספת שבת דהוה מה"ת, וי"ל דהתוס' לטעמייהו שכבר עבר זמנו מתחלת שקיעה], ומיושב הסוגיא דהוריות