אמרי שפר קלצ'קין פב

כשמיוחדת לאחר] וגם באשת חבירו כשתרצה לפרוש ממנו [ועמ"ש הרמב"ם מההיא דסנהדרין דף נח] וא"צ שום מעשה להתיר, וא"כ היתר יפ"ת אינו כ"כ קולא, רק שמתוך החומר שהחמירה תורה בישראל ההכרח לפייס יצרו כמ"ש מוטב כו', ובמק"א ביארתי בזה, יקבל החוה"ש מאדה"ש וימלא ה' משאלות לבבו לטובה כנפשו ונפש אחיו הדוש"ת באהבה אליהו: סימן לח יום ד' י"ג מנ"א תרנ"ב. לחחריף מו"ה מיכל ג"י ראבינאוויץ בסלוצק

מ"ש במכתבו בהמשנה דריש מכות, מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה שהיו לוקין ארבעים כשהוזמו, ויליף שם הש"ס שלא היו העדים זוממין נענשין עד שיגמר הדין על פיהם, ויליף מחד קרא לחייבי מיתות ומחד קרא לחייבי מלקיות, ובחייבי גליות קאמר אתיא רוצח רוצח, והביא בשם ספר מנחת חינוך שכתב דבעדות בן גרושה שהיו העדים לוקין משום לאו דלא תענה ולא מטעם קרא דכאשר זמם, י"ל שהיו לוקין אף כשהוזמו קודם גמר דין, דגז"ש דרוצח רוצח כתיב רק בחייבי גליות, ומגז"ש רשע רשע נמי לא ידעינן מלקות דכהאי גונא וכדפרש"י, וכן י"ל דבעלמא כשהוזמו קודם גמ"ד שאין עליהם חיוב דכאשר זמם, לוקין משום לא תענה, והקשה כבודו מהא דקאמר בב"ק (דף עד) דמוכח דר"א סבר דהכחשה לאו תחלת הזמה, מדקאמר דעדים שהוכחשו בנפש לוקין ואס"ד הכחשה תחלת הזמה אמאי לוקין הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, והיינו כמ"ש התוס' דבזו העדות שהוכחשו יכולין לבא לידי הזמה וחיוב מיתה, והשתא יקשה מאי פריך הש"ס, דהא י"ל דהא דקאמר דעדים שהוכחשו בנפש לוקין, מיירי כשהוכחשו ובא הרוג ברגליו קודם גמ"ד, דלא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, כיון דשוב לא יוכל לבא לידי חיוב מיתה בזה העדות עכ"ד

לענ"ד הדבר מבואר בלשון הרמב"ם (פ"כ מעדות) דלא משכחת שילקו כשהוזמו קודם גמ"ד, ואין להקשות מהיכא נילף זה בעדות דבן גרושה, די"ל דגבי עדות דבן גרושה לא בעי ילפותא, והויא מילתא דפשיטא שאין בעדותן כלום קודם גמ"ד, דהא קיי"ל לקמן (ד' יא) דהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חליצה, כל קרבנות שהקריב קודם שנודע זה כשרין ויליף לה מקרא דברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפי' חללין שבו, ומבואר בפירש"י ותוס' בקדושין (דף סו) שאם הקריב אחר שנודע פסולין, ומבואר בירושלמי פ"ת דתרומות דפסול משפחה צריך ב"ד ולא נפסל עד שיפסל בב"ד, ובאחר גמ"ד הוא דחשיב נודע פסולו [והא דקאמר הש"ס דאל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו בשנים, ולא קאמר שפסולו אחר גמ"ד, משום דהיינו הך, ועצם הפסול הוי בשנים] וא"כ לא הוי חלל לענין שיפסלו קרבנותיו אלא אחר גמ"ד, וכיון שהוחזק לכהן כשר, הגמר דין הוא שפוסלו, וגם לשיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' ביאת מקדש) שגם אחר שנודע פסולו לא חילל עבודתו בדיעבד, דממילא לא מוכח שהדבר תלוי בגמ"ד, אכתי בודאי לא נפסל עד שיפסל בב"ד כמבואר בירושלמי. וממילא לא צריך קרא למילף לענין עדות דבן גרושה, שאין העדים לוקין כשהוזמו קודם גמ"ד, כיון שאין בעדותן כלום קודם גמ"ד, וליכא למילף מקרא דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע דהיינו עדים שהרשיעו את הצדיק כו', דהא גם אם היה האמת כדבריהם לא היה פסול עד אחר גמ"ד, ולא הרשיעוהו עדיין, ולא בעי ילפותא אלא בשאר עניני עדות דהוי בר חיובא למפרע גם קודם גמ"ד, ועמ"ש תוס' ד"ה וכן לענין. דהא דאמרינן בד"נ דלא הוי בר חיובא קודם גמ"ד, היינו משום דבעי דרישה וחקירה, הרי שאם היינו יודעין שהאמת כדבריהם ושיוגמר דינו. היה נחשב בר חיובא גם מקודם (ומ"ש תוד"ה דבעידנא יש ליישב] ומש"ה בעי ילפותא שאין נענשין כשהוזמו קודם גמ"ד, אבל גבי עדות דבן גרושה, שהגמר דין הוא שפוסלו, הוי מילתא דפשיטא דלא שייך ענין הזמה קודם גמ"ד, ומש"ה לא קאמר הש"ס, עדות דב"ג מניין, אמר קרא משפט אחד וגו', משום שאין צורך כלל לילפותא, ויש גם מקום לחקור אי שייך בזה העדות לומר דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כיון שאינו פסול בדיעבד גם כשנתברר שהיה בן גרושה, ולא שייך בזה כ"כ קרא דאם יגיד וגו', דהיינו שמחוייב להעיד גם בדיני ממונות (כמ"ש בשבועות דף ל]. דהכא ליכא כ"כ ענין אפרושי מאיסורא, כיון שאם לא יתברר ולא יתוודע פסולו הוא בכלל מ"ש ברך ה' חילו אפי' חללין שבו תרצה, וכן משמע מהא דקאמר בקדושין (דף סו) לבם של פרושים עליך ומה אעשה הקם להם בציץ שבין עיניך, הקים להם בציץ שבין עיניו, היה שם זקן אחד כו' הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים אמו נשבית במודעים וכו', ופרש"י תן צין הקדש על מצחך ויעמדו על רגליהם לפי שהשם כתוב בו והם יגלו את לבם כו', ולכאורה מוקשה מה שלא מיחו בידו מקודם, כיון שהיו מחוייבים למחות בידו מה ששימש בכהונה [וע' סוטה דף מא תד"ה אותו היום], ומוכח מזה שלא היו מחוייבין למחות בידו, שגם לפי מה שחשבו שאמו נשבית ונשאה אביו והוא חלל, אכתי ליכא איסורא מה שמשמש בכהונה, שאם לא יתוודע פסולו הוי בכלל מ"ש ברך ה' חילו ומרצה בדיעבד, ולא נתחייבו למחות בידו אלא כשלבש הציץ שלא בשעת עבודה, שהותר זה לכה"ג, וכיון שחשבו שהוא חלל, צריך להפרישו מאיסור לבישת הציץ, דלא שייך בזה מ"ש ברך ה' חילו וגו', כיון דהוי שלא בשעת עבודה, ואם נימא כן, לא קאי לענין עדות דבן גרושה, קרא דאם לא יגיד ונשא עונו והדרש דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד [ומ"ש בכתובות דף לג אימת נתרי בהו כו', ולא פריך הש"ס דאלא מעתה ב"ג כו' ליבעי התראה כו', דלא שייך לומר גבייהו מאי דהוה הוה כיון שחוזר ומגיד, י"ל דעדיפא פריך הש"ס], וא"כ פשיטא דלא ס"ד לומר שיהא שייך הזמה קודם גמ"ד בעדות דבן גרושה, כיון שהוא בעצמו יכול לחזור בו, וגם אי נימא דפשיטא שגם בעדות דב"ג כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד, ושיש בזה ג"כ ענין אפרושי מאיסורא כשיטת התוס' בקדושין (דף יב) ד"ה אם הקלנו, אכתי כבר ביארתי דלענין עדות דבן גרושה לא סד"א לחשוב שיהא שייך הזמה קודם גמר דין, כיון שאינו פסול עד שיוגמר דינו ויופסל בב"ד, וגם אי נימא דלשיטת הרמב"ם שאין חילוק בין אם עבד קודם שנודע פסולו ואחר שנודע פסולו, אין הפסול תלוי בהגמ"ד, אכתי שאני עדות דבן גרושה, שגם אם היה אמת כדבריהם שנתגרשה בפניהם, אפשר שיבאו עדים ויאמרו שנפקעו הקדושין למפרע ע"י מעשה הגורם הפקעת הקדושין כהא דמצינו בגיטין (דף לג וד' עג) וא"ג לא נגמר עדיין בעדותם פסול בנה מכהונה, ולא חשיבי כ"כ עדים שהרשיעו את הצדיק כו'. ודוקא בחייבי גליות שהדבר תלוי בעדותם [ועמ"ש התוס' שאין יכול לומר מזיד הייתי ומש"ש] ולפי דבריהם שהמעשה אמת, הוי בר חיובא מיד, שבודאי יוגמר דינו ומשום הכי סד"א שגם קודם גמר דין הוי בכלל עדים שהרשיעו את הצדיק כו' ובעי ילפותא דאתיא רוצח רוצח לומר שאין חייבין עד שיוגמר הדין

ובלא"ה ניחא לפום דקאמר בכתובות (דף לג) אלא מעתה ך בן גרושה וב"ח דלא מכאשר זמם קא מתרבי ליבעי התראה א"ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכלכם, ופי' הש"מ שהמשפט שוה לענין לאו דלא תענה, בין שנתחייב בו מיתה או מלקות, וא"כ כיון דידעינן דחייבי גליות אין לוקין עד שיוגמר הדין, הגם דלא הוי מלקות דידהו מקרא דכאשר זמם אלא מקרא דלא תענה, דמגלה עלה קרא דוהיה אם בן הכות הרשע דלקי, ממילא ה"ה דידעינן מזה לעדות דב"ג, דג"כ הוה המלקות בהו מטעם זה הלאו, וכן ידעינן מינה לעדים שהוכחשו בנפש, וגם עמ"ש הריטב"א מכות (דף ה) דלפום קושטא דמילתא יליף מגז"ש דרשע רשע גם לעדות דב"ג שאין לוקין קודם שיוגמר הדין ע"פ, דהא יליף בהו דלוקין מקרא דוהיה אם בן הכות הרשע ודהיינו עדים שהרשיעו את הצדיק כו'. וגם לפרש"י ותוס' ניחא כמבואר [עוי"ל לפמ"ש בהגהות הב"ח דמש"ה אצטריך קראי בעדי ב"ג וגליות שלוקין כשהוזמו, משום דסד"א דקרא דוהצדיקו וגו' אתי דוקא לעדי ב"ג כשהעדים הם ישראלים שא"א לקיים בהו דין הזמה, וא"כ פשיטא דעדי בן