אמרי שפר קלצ'קין פא

לאסור בשר מפרכסת משום דקושטא דמילתא נקט דאתי למשרי אמה"ח בשרצים], וברייתא ס"ל דאתי קרא למשרי שרצים לחוד, ודלא יליף כלל איסור אמה"ח מהך קרא, ובזה מיושב מה שלא כתב הרשב"א לתרץ דר' יוחנן יליף איסור בשר מן החי לב"נ מקרא דאכל תאכל ולא אמה"ח, כדמצינו לר' יוחנן גופיה דיליף מהך קרא, וכולל גם איסור בשר מן החי כיון דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה, ועפמ"ש ניחא דמוכיח הרשב"א מדאוסר ר' יוחנן מפרכסת לב"נ, דיליף נמי מקרא דאך בשר בנפשו וגו', והברייתא (דף ל"ג) ס"ל דליכא ילפותא רק מקרא דאכל תאכל וגו', ושפיר פסק הרמב"ם דמפרכסת אסורה לב"נ, לפי שכתב שהוסיף לנח אמה"ח שנאמר אך בשר בנפשו וגו' וכמו שביארתי בספרי שם

ועמ"ש הח"ס (חיו"ד ת' י"ט) ליישב שיטת הרמב"ם, משום דבסנהדרין (דף נ"ט) פריך על סברא דמי איכא מידי והרי יפת תואר ומשני שאני כנענים דלאו בני כיבוש נינהו, וסותר להא דקאמר בגיטין (דף ל"ח) דעמון ומואב טיהרו בסיחון ומייתי קרא דוישב ממנו שבי, ודכי היכי דקנו ארצם בחזקה ה"נ קנו גופם, ולהש"ס דגיטין מוכח כרב אחא בר יעקב דאיכא מידי דאסור לכנעני ושרי לישראל עכ"ד, ולכאורה יש להביא ראיה לזה מהא דאיתא בספרי פ' ראה ומה בשר וחלב כו' אסור לישראל אמה"ח שאסור לב"נ אינו דין שיהא אסור לישראל, יפ"ת וכל הדומה לה תוכיח כו', והוא סותר להסוגיא דסנהדרין, [ועמ"ש לעיל סי' ל"ד אות ד' ודמש"ה לר"ש דעמה"ד ס"ל לטעמיה דכ"ש למכות], ולכאורה היה מקום לפרש כוונת הספרי דקאמר ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה"ח, והלא דין הוא ומה בב"ח כו', דהיינו דפשיטא ליה שמפרכסת אסורה לב"נ, כיון שאין השחיטה מתרת אצלם, וקאמר דאינו דין שיהא אסור מפרכסת לישראל וקאמר יפ"ת וכל הדומה לה תוכיח שאסורה לב"נ ומותרת לישראל, וכמו דשאני יפ"ת משום דלאו בני כיבוש נינהו ה"נ לאו בני שחיטה נינהו, ואתי קרא לאסור מפרכסת לישראל, אך ז"א דהא יליף מקרא דלא תאכלו על הדם, שהאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה הוא בל"ת, ומוכח דשרי אחר שת"נ, גם כשחתך ממנה מקודם, והגם דאיכא תנאי בסנהדרין (דף ס"ג) דמוקי הך קרא לדרשות אחרות, בכ"ז לא יתכן לומר דס"ל להספרי לאסור מפרכסת לישראל, הפשוט בש"ס להיתר, וקצת י"ל דס"ל להספרי, דכיון דלענין מפרכסת הוי דומיא דיפ"ת ונהי שאסורה לב"נ מותרת לישראל, ממילא ליכא למילף כלל איסור אמה"ח בק"ו ממה שאסור לב"נ, דשאני ישראל שהותר במפרכסת, וכבר הותר לישראל איסור אמה"ח במקצתו ומש"ה סד"א שהותר האיסור לגמרי, ומש"ה בעי קרא לאסור אמה"ח לישראל, ולפמ"ש הח"ס י"ל בפשוט דאתי הספרי כהסוגיא דגיטין, ולכאורה י"ל שאינו סותר הא דסנהדרין להא דגיטין שם דקאמר דעמון ומואב טהרו בסיחון , דהיינו כדאמר בחולין (דף ס') שאמר הקב"ה ליתי סיחון ליפוק ממואב וליתו ישראל וליפקו מסיחון, ולזאת היה הכבישה שלהם ברשות, כיון שאמר הקב"ה ליתי סיחון ליפוק ממואב לתועלת ישראל, הגם שהם לא כוונו לטהר ארצם לישראל, והא דכנעני קונה את הכנעני היינו היכא שקונה אותו מדעתו, ועד"ז קונה גם ישראל למע"י, ומ"ש דשבאי קני ליה למעשה ידיו, היינו משום שכבר היה קנוי העבד לרבו מדעת עצמו, מש"ה קנה אותו שבאי, אחר שנתיאש ממנו רבו ראשון, ועמ"ש הריטב"א דמשעה שלקחו במלחמה זכה בהעבד כל אימת דמייאש מריה מיניה, ודמש"ה לא זכי העבד בנפשיה, והא דקאמר כנעני ישראל מנלן דכתיב וישב ממנו שבי, י"ל כדפרש"י ד"ה מנלן, כגון עבד זה דשייך במצות, ומייתי מקרא דוישב ממנו שבי דהוי כמ"ש במדרש ששבו שפחה אחת, ושפחה כנענית נמי שייכה קצת במצות, וכיון שנתיאש ממנה רבה ישראל קנה אותה השבאי, ולעולם אינן בתורת כיבוש אלא דומיא דסיחון מעמון ומואב ולא כשיוצאין בעלמא הכנענים וכבשו ארצות לא להם במלחמה דאיכא משום גזל, לא היו אז הכנענים בתורת כיבוש, והגם דלפמ"ש התוס' בע"א (דף י') גם בב"נ אמרי' דהבא להורגך כו', אכתי אינן בכבישה, ומש"ה לא הותר להם ליקח יפ"ת בעל כרחה, ומ"ש בסנהדרין (דף צ"ד) והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו כו', כיון שנפל ביד כנעני מיד טיהר, היינו כמ"ש בב"ק (דף קי"ד) שהבעלים מתיאשין מהן, ועמ"ש הריטב"א להקשות על פרש"י, והוכיח שקונה בחזקת מלחמה את גוף הישראל מדקאמר ביבמות (דף מ"ו) מוהרקייהו דהני בטפסא כו' מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא כו', הגם שלא קנאם בדמים אלא זכה בהם בחזקה שהחזיק בהם מחמת מלחמה ששבה אותם מתחלה, ויש ליישב פרש"י, דשאני התם כמ"ש בכתובות (דף קי"א) שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו, וע' מו"ק (דף כ"ו) התם אינהו גרמי לנפשייהו דא"ר אמי לקל יתירא דמזיגת קסרי פקע שורא דלורקיא, ולפי שעברו על מה שהשביעם הקב"ה אחר חורבן ביהמ"ק, וע' שבועות (דף ל"ה) ד"ה דקטלה, בהוצאה למלחמת הרשות קאמר, וע' יומא (דף ע"ז) כתיבו לי לישראל בכרגא כו' איכא מאן דיהיב כרגא כו', וא"כ בדין הם משתעבדים, ומש"ה מאן דלא יהיב כרגא משתעבד כו', ולעולם לא היו זוכין הכנענים בכיבוש כדהוי שלא ברשות, ומש"ה קודם שנחרב בית ראשון, לא היו הכנענים בני כיבוש, וישראל היו אז בני כיבוש גם כשלא היה מלחמת מצוה, וע' סוטה (דף מ"ד) מלחמת בית דוד לרווחא כו' וע' סוטה (דף ל"ה) רש"י ד"ה ושבית שביו דקרא בח"ל כתיב והכי תניא בספרי דבמלחמת הרשות הכתוב מדבר דכי תצא משמע כשתעלה על דעתך לצאת ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכן בא הכתוב להתיר כנענים שבח"ל ולקיים מהן יפ"ת כו', כמאן כר"ש דאמר שכתב להם שיחזרו בתשובה ויקבלום כו'. ועכ"פ לפרש"י בגיטין, אינו סותר להסוגיא דסנהדרין, דקאמר דכנעני לאו בני כיבוש הן שקודם חורבן ביהמ"ק לא קנו כשכבשו ביד חזקה, ומש"ה לא הותר להם לכבוש ולבעול יפ"ת בעל כרחה, וא"כ הדר יקשה הא דקאמר בספרי דיפ"ת וכל הדומה לה תוכיח, וצ"ל דהספרי פליג וס"ל שהן בני כיבוש לגמרי וכשיטת הריטב"א שם בגיטין, ואולי הספרי לטעמיה, דסתם ספרי ר"ש ע' סנהדרין (דף פ') ור"ש ס"ל בסוטה (שם) דושבית שביו לרבות כנענים שבת"ל שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן, ומצאתי בהגהות הש"ס דפוס ווילנא בהגהות הגאון רד"ל ז"ל וז"ל שבית שביו דרש שתשבה מהם השבוים ששבוים אצלם אף מהכנענים, דאלת"ה פשיטא מאי נ"מ, וכדדרשינן כה"ג וישב ממנו שבי דכנעני מלך ערד שבה מישראל שפחה כנענית כלומר השבוים כבר ביד ישראל ג"כ עכ"ל, ולפ"ז נשמע שהמצריים הן בני כיבוש כששבו מהכנענים ושקנו אותן [וכדדייק מקרא דוישב ממנו שבי] גם כשכבשו אותן במלחמה, ודלאו דוקא סיחון ועוג שאמר הקב"ה ליתי סיחון ליפוק ממואב כו', אלא שגם בעלמא היו קונין בכבישה, וסוגיא דסנהדרין אתיא כר' יהודה שלא היו מקבלין הכנענים בחזרה בתשובה, וממילא לא מפרש ושבית שביו לרבות כנענים שבח"ל, וממילא אין הכרח לומר שהיו בני כבישה, והשתא י"ל דהרמב"ם לטעמיה (פ"ו מה"מ הלכה ה') דחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, והראב"ד השיג ע"ז, ועמ"ש הכ"מ דלהרמב"ם לא אמרי' שלא יקבלו אותם אחר שיכנסו לארץ, וע' בתוד"ה לרבות, וא"כ שפיר י"ל להרמב"ם דדייק ושבית שביו לרבות כנענים כו', ודממילא מוכח דבני כיבוש נינהו, ומש"ה ס"ל כהספרי, ומש"ה מוכח דלא אמרי' סברת מי איכא מידי כו', ומש"ה פסק דמפרכסת אסורה לב"נ הגם שמותרת לישראל, [וגוף מ"ש דכי תצא משמע כשתעלה על דעתך לצאת, ע' גיטין (דף צ) דכי משמש בארבע לשונות וסוף שבועות דרשי רב ור"א בלשון דהא וע' ר"ה (דף ג) ובכורות (דף ד) גבי כי יביאך וא"כ יש לפרש דהא תצא למלחמת מצות, וי"ל]

ולכאורה מוקשה הא דקאמר הש"ס והרי יפ"ת כו', וכן מ"ש בספרי דיפ"ת תוכיח, דהא כיון שלא דברה תורה אלא כנגד היצר מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות, ובירושלמי מסיק שגם ביאה א' לא הותרה אלא אתר כל המעשים, ומצד החומר שבישראל שאסור בכנענית, וכדי להפרישו מן החמור, הותרה לו יפ"ת לפייס יצרו שיהא פת בסלו שסופה להיות מותרת לו אחר כל המעשים, ולא הותר רק באחת כמ"ש בה ולא בה ובחברתה, ולא שייך זה בכנעני שאין צורך להתיר לו לפייס יצרו, וכיון שמותר בכל הפנויות [ואינו בכלל גזל אלא