אמרי שפר קלצ'קין פ

דקאמר שתי שבתות היינו שבתות ממש ולא י"ד יום, וכעין מ"ש הריב"ש (תשו' שפח) גבי הכרזת ד' שבתות של מורדת, דנראה מפרש"י שהם שבתות ממש ממ"ש בכתובות (דף ס"ג) גבי אין מכריזין עליה אנא בביהכ"נ כו' דיקא נמי דקתני ב' שבתות, וכן מירושלמי שמביא בעל העיטור וכתב כמו שאמרו בירושלמי גיטין (פ"ה ה"ז) גבי סיקריקון לאחר י"ב חדש מכריזין עליו ד' שבתות רצופות, ועיין פ"ד דדמאי משנה ב' אוכל עמו בשבת הראשונה ובירושלמי דבשבת של פרוטגמא התירו מפני איבה וע"ש במפרשים אי היינו בשבת דוקא או שכולל כל השבוע של ז' ימי המשתה (ועיין פ"ג דנגעים ה"ב), והגם דמצינו לשון ב' שבתות שהם י"ד יום כהא דיבמות (דף פ"ג) הרכבה שאינה קולטת בג"י כו' ר' יוסי ור"ש אומרים ב' שבתות, וכן הא דמייתי שם אין קשוי יותר מב' שבתות, ועיין כתובות (דף ס"א) המדיר כו' בש"א ב' שבתות, וע' נדרים (דף ס') שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה, ובחולין (דף קל"ב) כהן טבח ב' וג' שבתות פטור מן המתנות [והתם עיקר הטביחה לכבוד שבת עיין ביצה (דף ט"ז) וכל הפרסום הוי קודם השבת], הכא דשואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח ב' שבתות, י"ל דהוי שבתות ממש, שאז העם פנויין לשמוע דברי הדורש, וגם במצרים כבר היו פנויין ממלאכה בשבתות, והגם דאיתא במדרש שהיו בידן מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת ואמר פרעה תכבד העבודה ואל ישעו וגו' ואל יהו משתעשעין ביום השבת, אכתי בשעה שאמר החדש הזה לכם, כבר היו חפשים מעבודה גם בימי החול, והיה מסוגל יותר יום השבת להתקבץ ולשמוע, והשתא לפום דפליגי בשבת (דף פ"ו) דלר' יוסי דבז' בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל, בחד, בשבא אקבע ירחא דסיון, וחמסר דניסן הוה בחמשה בשבת, ממילא אמר משה לישראל בארבעה בירחא דהיינו ביום א', תו ליכא ב' שבתות לפני הפסח, ולרבנן דר"ח ניסן הוה בערב שבת, גם אי הוה קאי בתלתא בירחא, אכתי ליכא ב' שבתות, ומדוייק מ"ש התוס' בד"ה ממאי וז"ל אע"ג שאמר הקב"ה למשה בריש ירחא דלמא משה לא אמר להם לישראל אלא בג' או בד' בירחא, דנקט שני הימים האלו, יג' בירחא אליבא דרבנן, וד' בירחא אליבא דר' יוסי, ואי הוה קאי בתרי בירחא, אכתי הוה ב' שבתות אליבא דכ"ע, ולשון הש"ס דקאמר או בחמשה בירחא י"ל קצת לפמ"ש בשבת ושם) אמרי לך רבנן אייר דההוא שתא עבור עברוה, ומוקי שם מ"ש בסדר עולם כרבנן, וקיי"ל בעלמא דסתם סד"ע ר' יוסי וע' נדה (דף מ"ז) יבמות (דף פ"ב) עירובין (דף ט') תד"ה אי ואי נימא דלכ"ע עברוה, הוי לר"י ר"ח ניסן בד' בשבת, וממילא בד' לרבנן וה' לר"י לא הוי ב' שבתות

והא דלא קאמר הש"ס דלמא בתשעה ועשרה בירחא הוה קאי י"ל לפום דקאמר בסנהדרין (דף פ"ט) הכובש את נבואתו לוקה, מאן מתרו ביה אמר אביי חבריה נביאי, ובפרש"י ד"ה דלמא הדרו, ביה, ונחם על הרעה והם אינם יודעין והיאך מתרינן בו התראת ספק, ואין כוונת פרש"י דהתראת ספק לא שמה התראה, דהכא ליכא לאו ועוד דאין בו מעשה, אלא כמ"ש התוס' דהוי כמו בעשה סוכה ואינו עושה וע' כתובות (דף פ"ו) ובפרש"י חולין (דף ק"ו) החילוק בין מל"ת שכבר נעשית העבירה ובין מ"ע שלפניו ואינו רוצה לקיימה, וגם קיי"ל דה"ס שמה התראה, אלא דפריך דכיון דהוי הדבר בספק דלמא הדרו ביה איך ילקוהו ויכופו אותו שיגיד נבואתו, וקרי לה בלשון התראה שמתרין אותו שיגיד נבואתו, וכשהדבר בספק קרי לה בלשון התראת ספק, ומוכח שלא יוכל כבוש ולהגיד נבואתו בזמן מאוחר [שיהא עוד תועלת בהגדתו], שמחוייב להגיד נבואתו בקדימה, והש"ס קאמר הכובש את נבואתו כגון יונה בן אמתי, וע' ירושלמי סוכה (פרק החליל ה"א) יונה בן אמתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוה"ק כו', ויקם יונה לברוח תרשישה וירד יפו וירד בספינה ובפדר"א (פ"י) שהקדים יונה ונתן שכרה כו' פרשו מהלך יום אחד ועמד עליהם רוח סערה בים, וע' ביצה (דף ה') כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד כו' לוד מן המערב וירדן מן המזרח ועמ"ש התוס' בב"מ (דף כ"ח) ובר"ה (דף כ"ג) דירושלים באמצע א"י וגם מירושלים ליפו הוא רק מעט יותר ממהלך יום א' ולא נענש עד שפירש בספינה מהלך יום א' שהוא אחר שהלך ב' ימים מירושלים דמשמע שירד בספינה תיכף שבא ליפו, והגם דאפשר שהנבואה נאמרה לו בחוה"מ כששרתה עליו רוה"ק מתוך שמחה והוא לא הלך מירושלים עד אחר יו"ט כמ"ש בסוכה (דף מ"ז) דאף ח' טעון לינה וע"ש בתוס', אכתי לא נענש על הזמן שהוצרך להיות בירושלים, שלא נצטוה לילך ביו"ט, ונחשב זמן הכבישה מהזמן שברח מירושלים, ולפ"ז משמע שאינו נענש עד אחר זמן ד' ימים, דבזה שהלך מהלך ב' ימים מירושלים גרם כיבוש הנבואה ד' ימים וכעין מ"ש במכות (דף ט"ז) שחייב אם שיבר כנפיה שביטל העשה שלא יוכל עוד לשלחה, וה"נ אם כשיחזור וישוב לילך לנינוה יתאחר זמן ד' ימים עי"ז שהלך ליפו ומשם מהלך יום בספינה לצד תרשיש, והגם שנינוה היא אצל מאסול היא מזרחית צפונית מירושלים, ותרשיש צפונית מיפו על שפת ים התיכון, וא"כ לא יצטרך לשוב דרך יפו וירושלים, בכ"ז יאחר עי"ז מהלכו לנינוה כשלשה ימים ויותר ואם הלך תיכף מירושלים לנינוה היה מקדים לבוא שמה יותר משלשה ימים, והשתא משמע שנענש כשמאחר להגיד נבואתו כארבעה ימים, ומש"ה לא מצי קאמר הש"ס בפסחים, דדלמא בתשעה בירחא הוה קאי, דכיון שבהך פרשה היה גם דבר נבואה שנאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור וגו', והגם שכבר נאמר מקודם כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו', אכתי הכא נתוסף מ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ושהודיע עתה שיהיה זה בערב ט"ו לחדש, א"כ היה בזה גם דבר נבואה, וכיון שלא יוכל לכבוש נבואתו יותר מארבעה ימים, בהכרח שלא איחר מרע"ה להגיד זה לישראל, אחר יום חמשה בירחא, ומש"ה נקט הש"ס שני הימים האלה, ולא הקודמין ולא המאוחרין להם: סימן לז כבוד אחי הרב הה"נ החריף ובקי וכו' כש"ת מו"ה ישראל איסר יעקב נ"י הרב דק"ק האנעשישאק

הגיעני יקרת דבריו, ומה שהקשה על מה שכתבתי בספרי אבן הראשה (סימן ל"ה) בתשובתי לבנו הרב הה"ג שי' דהברייתא דחולין (דף ל"ג) דסברה שב"נ מותר בבשר מפרכסת אתיא כמ"ד בסנהדרין (דף נ"ו) דאיסור אמה"ח לב"נ נפקא לן מדכתיב מכל עץ הגן אכל תאכל ולא אמה"ח, ופרש"י אכל תאכל העומד לאכילה ולא תאכל אמה"ח דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות או לחרישה, ומש"ה מותרת לב"נ אחר שחיטה הגם שמפרכסת עדיין, כיון דהשתא אחר שחיטה עומדת לאכילה, והא דאמר רב אחא בר יעקב שאין מזמנין ב"נ על בני מעיים, היינו משום דס"ל כמאן דיליף איסור אמה"ח לב"נ מדכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, דממילא שייך האיסור גם במפרכסת שנפשו בו והקשה כ"א שי' דא"כ יקשה אליבא דר' יוחנן דקאמר בסנהדרין (שם) דיליף מקרא דאכל תאכל ולא אמה"ח, היכי קסבר בחולין (דף קכא) דאבר ובשר מפרכסת אסורה לב"נ, וכן יקשה זה לתירוץ הכו"פ שהבאתי שם, והנני להשיבו דשפיר מיושב זה לפמ"ש הרשב"א כחולין (דף קכ"ט) בד"ה אלא לעולם אסיפא, שהקשה הרמב"ן דכיון דר' יוחנן גופיה אמר לעיל (דף ק"ב) דלא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה"ח ובשר בשדה טריפה זה בשר מן החי, א"כ בשר מן החי דאסור לבני נח מנלן, דפסוק זה לישראל נאמר ולא לב"נ, ותירץ דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע ליה לר"י דכשהוא בנפש שאינו עושה חליפין והיינו אמה"ח ואין בכלל זה בשר מן החי, אבל בב"נ דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הנפש עם הבשר כשנפשו בו והלכך אפילו בשר מן החי במשמע יע"ש, ומוכח מזה דהגם דקאמר ואידך ההוא למשרי שרצים הוא דאתא. מ"מ ממילא נשמע מזה דאותו שדמו חלוק מבשרו אסור לאכול הבשר כשנפשו בו [ולא קאמר דאתי קרא.