אמרי שפר קלצ'קין עט

נשתברו יש להן תקנה כדקאמר רב אשי גופיה לענין טבילה, אלא שדומין יותר לכלי חרס הואיל ותחלת ברייתן מן החול, ומש"ה לא היו גוזרין בה טומאת גבן, ודוקא לפי שנראה תוכו כברו גזרו בה טומאת גבן ושלא יתטמאו מאוירן, ומש"ה הוצרך לומר דמה שאין חוזרין לטומאתן הישנה היינו לפי שעיקר טומאתן מד"ס כו', ולולי זאת היו חוזרין לטומאתן הישנה, משום דלענין זה יש לדמותן טפי לכלי מתכות שגזרו בהן טומאה ישנה, משום מעשה בשל ציון כו' ונטמאו כל כליה ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלום חדשים כו', ודגזרה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה, וכיון דכלי זכוכית נמי כי נשתברו יש להם תקנה ע"י היתוך בכלי מתכות, שייך בזה הגזרה כמו בכלי מתכות, והא דקאמר אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישנה כו' היינו להס"ד דלא אסיק אדעתיה הך סברא, ומש"ה פריך דוקא לפום דשוינהו ככלי מתכות שיטמאו מגבן, מה שא"כ לרב אשי דנהי דס"ל טעם טומאת גבן הואיל ונראה תוכו כברו, אכתי כיון דס"ל לענין טבילה סברת הואיל וכי נשברו כו', ממילא היה מהראוי שיחזרו לטומאתן ישנה, ודוקא משום דבטומאה דרבנן לא גזור טומאה ישנה, ומש"ה כתב הרמב"ם בלשונו דבין מגבן ככלי מתכות ולא גזרו טומאה על פשוטיהן כו', שהוצרך לפרש זה, כיון שיש להם איזה דמיון לכלי מתכות, [ושפיר פריך הש"ס כ"נ וכ"ח הוא דטומאתן שוה כו', משום דלהס"ד היינו אומרין שיטמאו מאוירן ככ"ח, וכן להראב"ד הוי כן להס"ד, דאז לא היה חמור מכל הכלים אלא שהיה דומה לכ"ח]

והנה הר"ש כתב (פ"ב דכלים משנה ב') וז"ל ניקב ועשאו בזפת טהור שכלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם, והא דאמרי' בפרק קמא דשבת (דף טו) דגזור טומאה אכלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתן מן החול ככ"ח דמו, ופריך אלא מעתה לא יהא טהרה במקוה ומשני כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ור"מ היא דהולך הכל אחר המעמיד ולא אמרינן כיון דניקבו טהרו ותו לא מקבל טומאה, התם לר"מ דלית ליה הך סברא דפליג בתוספתא בפ' מחט וטבעת כו', ותמה בתשובת הגאון רע"א (סי' ר"י) דהא כיון דאזיל ר"מ אחר המעמיד הו"ל כלי מתכות, ודוקא כלי חרס שטהר שעה א' אין לו טומאה לעולם, ואדרבה היה מתישב יותר הא דמוכיח הש"ס דאזיל ר"מ בתר מעמיד, דאי מטמא מדין כלי חרס ומטעם דחשיב סתימה, הא כיון שטיהר שעה א' כו', והתוס' רצו לומר כן ודחו זה דהא ר"מ לשיטתיה דס"ל דכ"ח שטיהר שוב יש לו טומאה, ועכ"פ תמוה קושיית הר"ש דהא כיון דאזיל בתר מעמיד, הו"ל דין כלי מתכת, וכן תמה בסוף ס' מי נפתוח, והוסיף להקשות דלשיטת הר"ש תקשה קושיית התוס' דמנ"ל דר"מ הולך אחר המעמיד, דדלמא מטמא מדין כלי זכוכית ומשום דחשיב סתימה מעליתא, וחכמים מטהרין משום דס"ל דכ"ח שטהר שעה אחת כו', וכן הקשה לפמ"ש הר"ש במשנה דסוף כלים דכוס שנפגם כו' ניקב ועשאו בין בבעץ בין בזפת טהור ר' יוסי אומר בבעץ טמא דהיינו משום שהולך אחר המעמיד, דא"כ אמאי מייתי הש"ס ר"מ דתוספתא ושביק ר' יוסי דמשנתנו, והמ"נ כתב לתרץ דגם כשניקב והטיף לתוכן אבר, נהי שמקבל טומאה כדין כלי מתכות שהולך אחר המעמיד, אכתי לא תהא לה טהרה במקוה כיון שרוב הכלי מזכוכית וראוי שנחמיר כחומרי שניהם [דומיא דרפ"ג משנה א'] ומפרש הר"ש כפירוש קמא דפרש"י בר"ה (דף יט) דהא דר"מ מטמא היינו טומאה ישנה, דכשסתמו הנקב באבר חוזרת לטומאה ישנה, ומהני טהרה במקוה ממ"נ, דאי נדון לה ככלי זכוכית הא בכלי זכוכית ליכא דין חזרה דטומאה ישנה, ופירוש המ"נ מוקשה לענ"ד דבלשון הר"ש שכתב דל"א כיון דנקבו טהרו ותו לא מקבל טומאה כו', מבואר דמיירי לענין קבלת טומאה אח"כ ולא לענין טומאה ישנה, גם יקשה דכיון דמהני טבילה בתורת ממ"נ, הא כמו"כ על הטומאה שקיבל אח"כ, שייך סברת ממ"נ דכשמקבל טומאה ככלי מתכות יש לו טהרה במקוה, וכן יקשה מה שמתרץ דהתם לר"מ דל"ל הך סברא כו', דהא אכתי רוב הכלי הוא כלי זכוכית וליכא דין טומאה ישנה

ולענ"ד יתכן ליישב דברי הר"ש, דכוונתו להקשות קושיית התוס' דמנלן להש"ס דר"מ סבר הכל הולך אחר המעמיד, דדלמא מטמא ר"מ משום דחשיב סתימה מעליתא ומטמא מדין כלי זכוכית מדרבנן ולא תהא לה טהרה במקוה שנחמיר כחומרי שניהם], ועכצ"ל דפשיטא להש"ס דלכ"ע הוי סתימה מעליתא, וגם חכמים מודו דטמא מדרבנן, וממילא שפיר מוכיח דר"מ מטמא מה"ת מדין כלי מתכות ודסבר שהכל הולך אחר המעמיד [וממילא יש לו טהרה במקוה], והיינו דקשיא ליה להר"ש, דלפום דקאמר שכ"ח שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם, וא"כ י"ל דרבנן מטהרי לגמרי, הדר יקשה מנלן להש"ס דר"מ מדמה לגמרי לכלי מתכות, דדלמא לא מטמא ר"מ אלא מדרבנן וס"ל שיש לתפוס גם חומרת כלי מתכות, ולעולם ל"מ טהרה במקוה כחומרי שניהם, וע"ז מתרץ הר"ש, דהתם לר"מ דלית ליה הך סברא דפליג בתוספתא כו', ושפיר מוכיח הש"ס דר"מ מטמא מה"ת ודחשיב לה ככלי מתכות לגמרי, דאס"ד שמטמא רק מדרבנן, יקשה למאי אשמעינן הכא ר"מ להך דינא בכלי זכוכית שניקבו והעיף לתוכן אבר, כיון דלר"מ גם בכלי חרס שנקבו וסתמו בעלמא מטמא מדרבנן, ומדקאמר לה בכלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר, מוכח שמטמא מה"ת דהוי ככלי מתכות לגמרי וממילא יש לה טהרה במקוה [ולא מפרש הר"ש כהתוס' שכ' די"ל דר"מ אזיל לטעמיה כו'], ומש"ה לא מייתי הש"ס מר' יוסי דמתני' דאמר שבבעץ טמא, דשם בתוספתא איתא דר' יוסי אומר טמא משום כלי זכוכית, ואינו מדמה לה לכלי מתכות לגמרי, ומטמא מדרבנן לחומרא, והדר לא תהני טהרה במקוה

ומה שהקשה עוד הגרע"א שם עמ"ש הר"ש סוף כלים דלא גזרו מדרס בכלי זכוכית אף דיש לו טהרה במקוה, דקשה מדקאמר דעבדו בה רבנן היכרא דלא נשרוף עלה תרומה וקדשים, דהא בלא"ה הוי היכר במה דאינו מטמא מדרס, אפשר ליישב לפום דפרש"י בבכורות (דף לח) ד"ה אין מדרס בכ"ח, שישבר אם אדם יושב עליו, וכן פרש"י בעירובין (דף קד) ד"ה לא. ולכאורה קשה מדקאמר בשבת ודף פד) דיליף דמדרס כ"ח טהור מקרא דוכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו הא יש צ"פ עליו טהור הוא מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה כו' ע"ש דמוכח דטהור ממדרס גם כשיחדו לישיבה, והגרע"א בגליון הש"ס שבת שם רמז לזה דצ"ע, ואולי י"ל דהתם בבכורות דמיירי לענין טומאה מדרבנן ע"ש בפרש"י ד"ה א"ה בכ"ח נמי נגזור טומאה באין לו תוך בהנך דחזי למדרסית טמא מדרבנן כשמיוחד לישיבה, וכיון דקתני בתוספתא דכלי זכוכית אף ספסל ומטה שמיוחד לישיבה טהור גם מדרבנן וקילא מכלי חרס, תו ליכא בזה היכרא דלא לשרוף עלה תו"ק, דכיון ששורפין תו"ק על מה שמטמא תוכן מתורת כ"ח, הגם שלא עשו בה תורת כ"ח לטמא מדרס כשמיוחד לישיבה מדרבנן, ה"נ אפשר ששורפין על מה שמטמא מתורת כלי מתכות, וליכא היכרא דלא לשרוף עלה תו"ק אלא במה שטהור פשוטיהן דז"א טמא אלא בכלי מתכות והוי הכירא שלא עשאוה ככלי מתכות ממש [וע' תוס' שיש עוד טומאה דרבנן ששורפין עליה, דלטעמייהו דשורפין על טומאת תוכן בכלי זכוכית, אבל לפי' רש"י י"ל דאין שורפין רק על ו' ספיקות, ולרמב"ם כלי זכוכית ככ"ח ל"מ טהרה במקוה וכיון שניקבו טהרו, ופשוטיהן טמא מדרס כשמיוחד לישיבה, משום שמיוחד יותר לישיבה ושכיבה מכלי חרס, הגם שנוחין להשבר וע' חגיגה (דף טז), מ"מ כיון שיש להם תקנה כשישברו, אינו חושש לשכב עליהן וע' פ"א דמקואות]: סימן לו שקלאב ר"ח ניסן שנת תרכ"ח

פסחים (דף ו) שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום רשב"ג אומר שתי שבתות כו', מ"ט דרשב"ג שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח כו' ממאי דבריש ירחא קאי דלמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי, כבר דקדק הגאון בדורש לציון (דרוש ה) למה בחר באלו הזמנים ולא נקט קצה האחרון דלמא בט' וביו"ד לירחא, או הזמנים המוקדמים בתרי בירחא יע"ש מ"ש בזה, ולענ"ד יש מקום ליישב דקדוק לשון הש"ס, די"ל דהא