אמרי שפר קלצ'קין עח

ודקא קשיא לך לא ליטמו מגבן הואיל ונראה תוכו כברו, דא"כ מהיכא תיתי יהא פשוטיהן טמא

וכדי לבאר שיטת הרמב"ם, יש להקדים מה דלכאורה קשה לשיטת הרמב"ם, קושיית התוס' בשבת (דף טו) בהא דקאמר דיוסי בן יועזר כו' גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, והא רבנן דשמונים שנה גזור כו' פ' שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית כו' אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה גזור אאוירא לתלות, למימרא דחדא גזירתא הוה לשריפה כו' אלא אתו אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה גזור אגושא לשרוף ואאוירא לתלות, ואכתי באושא גזור כו' אלא אתו אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואוירא כדקאי קאי, והקשו התוס' דמכלי זכוכית לא תירץ כלום, דהא ליכא למימר דמעיקרא גזור אזכוכית לתלות ולבסוף גזור לשרוף, דאכלי זכוכית לא שורפין כדאמר לקמן דעבוד רבנן היכרא דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים, ותירצו דדוקא בטומאת גבן אמר לקמן דאין שורפין תרומה וקדשים, דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות, אבל שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפין תו"ק דהא דמי לגמרי לכלי חרס, והשתא יקשה לדעת הרמב"ם שאין שורפין גם על טומאה המטמא מתורת כלי חרס, והדר יקשה דהא רבנן דפ' שנה גזור לה, [ולא משמע דגריס דמעיקרא גזור ולא קבלו מינייהו כו' וע' רמב"ם פי"א מטו"מ], וכן יקשה מה שהקשו התוס' בהא דפריך אלא מעתה לא ליטמו מגבן אלמה תנן כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה מיטמאין ומטמאין מאויריהן ומיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן ושבירתן מטהרתן, כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא, דדלמא לכ"ח דמו דאין מיטמאין מגבן, והאי דלא תנא ליה בהדי כלי נתר וכלי חרס משום דהנהו מטמאין באויר אבל כלי זכוכית לא מטמא מאויר דעבדו רבנן היכרא דלא לשרוף עליה תו"ק, והכריחו מזה התוס' דמה שמטמא מתורת כ"ח שורפין בטומאת כלי זכוכית, ומה שתירץ בתוס' בשם ר"י הבחור, דמוכיח הש"ס דכלי זכוכית מטמו מגבן מדאיתא בתוספתא דכלים שאין מצילין בצמיד פתיל, מוקשה לכאורה דא"כ הול"ל להש"ס לאתויי התוספתא ולא מהמשנה דכלי חרס וכלי נתר כו' כיון דלא מוכח מידי מהמשנה, וע' בתד"ה לא ליטמאו, וגם כבר תמהו המפרשים דהא בתוספתא קתני דשולי כלי עץ וכלי זכוכית אין ממלאין בהן ואין מקדשין בהן, משום דאין ממלאין אלא בכלי שלם ולא בשולי כלים, ומש"ה נמי אין מצילין בצמיד פתיל משום דאין מציל בצ"פ אלא כלי שלם, ולא הוי טעמא משום דמטמאין מגבן

וכדי ליישב כל זה יתכן לומר דיוסי בן יועזר גזר טומאה על כלי זכוכית שיטמאו מתוכן ככלי חרס ומשום דדמו לגמרי לכ"ח הואיל ותחלת ברייתן מן החול, ואתו רבנן דפ' שנה וגזור טומאת גבן דשוינהו נמי ככלי מתכות כיון דכי נשתברו יש להם תקנה, ולעולם הכל לתלות, אלא דכיון דדמו טפי לכ"ח (כמ"ש התוס'] גזרו מקודם על טומאת תוכן, ובזה יתישב מה שדקדקו התוס' בד"ה ואאוירא, דלא קאמר הש"ס דמעיקרא גזרו על תרווייהו לתלות ולבסוף גזרו אגושא לשרוף ועל אוירא כדקאי קאי [ומ"ש התוס' דמוכח ממשנה דאהלות דמעיקרא כשגזרו על גושא לא גזרו על אוירא, צ"ע לפמ"ש התוס' בעצמם די"ל דהמשנה דאהלות מיירי כשהביא עפר מארץ העמים לא"י א"נ כר"ש], ועפ"ז מיושב דכיון דקתני שגזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, לא יתכן לומר דאתו רבנן דפ' שנה וחדשו לגזור על גושא לשרוף, דא"כ לא הוי בדמיון מה שגזרו על כלי זכוכית לתלות, דארץ העמים כבר נגזר מקודם לתלות והשתא חדשו לשרוף על טומאתה, ולזה הוכרח הש"ס לומר דאתו רבנן דפ' שנה גזור אאוירא לתלות, וכן קאמר במסקנא דאתו אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה גזור אידי ואידי לתלות כו', והיינו הכל כדי להעמיד שגם בארץ העמים גזרו ג"כ לתלות, ולפום דמסיק דרבנן דפ' שנה גזור אידי ואידי לתלות, מוכח ג"כ דגם בטומאת כלי זכוכית גזרו רק לתלות, דאי נימא דלבסוף גזור לשרוף מה שמטמא מתורת כלי חרס, וכבר גזור מקודם לתלות, אינו בדמיון מה שגזרו בארץ העמים לתלות בלבד

והשתא מיושב שפיר הא דקאמר הש"ס אלא מעתה לא ליטמו מגבן אלמה תנן כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה כו', אבל מידי אחרינא לא, והקשו התוס' דדלמא מש"ה לא תני לכלי זכוכית בהדייהו, משום דהנהו מטמאין מאויר אבל כלי זכוכית לא מטמא מאויר דעבדו רבנן היכרא דלא נשרוף כו', ועפמ"ש מתיישב שפיר, דהא מדהוצרכו רבנן דפ' שנה לגזור שנית על כלי זכוכית, מוכרח לומר שהוסיפו לחדש ולגזור טומאת גבן משום דשוינהו ככלי מתכות, וא"כ לפום הס"ד דשוינהו רבנן ככלי חרס לחוד ואין מיטמאין מגבן, היינו מוכרחין לומר להס"ד, דאתו רבנן דפ' שנה וגזור לשרוף, ושפיר מוכח דמטמו מגבן מדלא תני להו בהדי כלי נתר וכלי חרס, דליכא למימר דמש"ה לא תני לה בהדייהו, משום דלא מיטמא מאויר דעבדי רבנן היכרא דלא נשרוף כו', דהא לפום הס"ד שאין מטמאין מגבן, היינו מוכרחין לומר דגזור נמי לשרוף, ובזה ניחא נמי הא דלא דחי הש"ס דמש"ה לא תני לכלי זכוכית בהדי כ"ח וכלי נתר, משום דטומאת כלי זכוכית הוי רק לתלות ולא לשרוף, והשתא ניחא כיון דלהס"ד היינו מוכרחין לומר שגזרו גם לשרוף, והשתא מתיישב מ"ש הרמב"ם שלא גזרו עליהן אלא לתלות, דלפום מסקנא אמרי' שלא גזור לשרוף, אלא דרבנן דפ' שנה הוסיפו לגזור טומאת גבן, וכן י"ל לתירוץ רב אשי דלכלי חרס דמו ומטמאי מגבן הואיל ונראה תוכו כברו, וי"ל דמעיקרא גזרו על תוכן ככ"ח, ואח"כ הוסיפו טומאת גבן הואיל ונראה תוכו כברו

וראיתי להגאון מי נפתוח שכתב (אות לג) לבאר שיטת הרמב"ם שפסק כסתמא דש"ס בתירוץ הראשון דשוינהו נמי ככלי מתכות ומש"ה מטמאי מגבן, ועדיין קשיא ליה שיתטמאו מאוירן, ולזה מפרש הרמב"ם שגם המקשן ידע דסברת נראה תוכן כברן מהני לענין שלא יתטמאו מאוירן, שלא יתואר אמצע הכלי בשם תוכו, רק אם לא נראה זה האמצע בחוץ, אלא דלא ס"ל להמקשן שיהא מועיל סברת נראה תוכן כברן לענין שיטמאו מגבן, משום דמה בכך שנראה תוכן כברן, אם ברן אינו תוכן, ובא רב אשי והוסיף סברא חדשה ואמר לפי שנראה תוכן כברן ושיש לברן דין תוכו לפי שהתוך שלהן נראה בחוץ, והרמב"ם כתב כסתמא דתלמודא דלא ניחא ליה בהוספת דברי רב אשי, ומש"ה כתב בטעם טומאת גבן דדמי לכלי מתכות, והחזיק סברת נראה תוכן כברן כדעת המקשן לענין שלא יטמאו מאוירן עכ"ד. ולענ"ד לא יתכן לבאר כן שיטת הרמב"ם, דא"כ יקשה מאי פריך הש"ס כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחריני לא, דהא י"ל דמש"ה לא תני לכלי זכוכית בהדי כלי נתר וכ"ח משום דהנהו מיטמאין באויר אבל כלי זכוכית לא מטמא מאויר כו', כיון דכבר אסיק אדעתיה דמהני סברת נראה תוכן כברן לענין שלא יתטמאו מאוירן, ואין דין טומאתו שוה לכלי חרס וכלי נתר, וההכרח לומר כמ"ש הכ"מ בדעת הרמב"ם, דלפום פירכת הש"ס דאלא מעתה לא ליטמו מגבן, הוי בכלל זה שיתטמאו מאוירן ככלי חרס

ומ"ש המי נפתוח להוכיח דהרמב"ם לא סבר כאוקימתא דרב אשי, מדכתב (פי"ב דכלים) דכלי זכוכית שנטמאו ונשברו טהרו ואפי' התיכן ועשה מהן כלים אינן חוזרין לטומאתן הישנה לפי שעיקר טומאתם מד"ס לא גזרו עליהן טומאה ישנה, וכאוקימתת הש"ס דבטומאה דרבנן לא אחיתו לה רבנן טומאה, ואי סבר כרב אשי דדמו לכלי חרס, הא בלא"ה אינם חוזרין לטומאתן הישנה, יתכן ליישב לענ"ד, לפום שכתבו התוס' בד"ה רב אשי, דהכא לית ליה לרב אשי טעמא הואיל וכי נשברו יש להן תקנה שוינהו כו', ומיהו לענין להצריכן טבילה כשהן חדשים אית ליה לרב אשי האי טעמא בע"א (דף עה), וע' רמב"ם פי"ז ממ"א שכתב דהלוקח כלי תשמיש סעודה מהע"א מכלי מתכות וכלי זכוכית שלא נשתמש בהן כלל מטבילן כו' [וע' כ"מ ה' ו' וצ"ע], ומפרש הרמב"ם דגם רב אשי מודה שיש לכלי זכוכית איזה דמיון לכלי מתכות הואיל וכי