אמרי שפר קלצ'קין עז

להטריף סרכות גדיים כו' שלא במקום הפ"מ, משום שהסרכא עדיין רכה ומתנתקת ע"י מיעוך, וכיון שאין הוכחה מהמיעוך, משוו לה כנאבדה בלא בדיקה, שאסור שלא במקום הפ"מ, והגם דבגדיים וטלאים שרי כשנאבדה גם שלא במקום הפ"מ, והכא מחמירין כמ"ש הש"ך (ס"ק ט) דכיון דסרכא לא שכיח בהו והאי נסרכה אמרי' דסרכא גמורה היא, מ"מ כשעברה ע"י מיעוך, נהי דלא סמכי' ע"ז הבדיקה, מ"מ כיון דנשחטה בחזקת היתר עומדת שרי במקום הפ"מ, דהא אא"ל שבודאי היא סרכא גמורה, דא"כ יקשה על הרמ"א שלא הזכיר זה, דהא יש נ"מ בזה לדינא דהוי סרכא ודאית ולא כספק סרכא שא"א לבדוק אי הוי ריר בעלמא, ועכצ"ל דכוונת הש"ך היינו די"ל דסרכא גמורה היא, ודאילו היו סרכות מצויות בה כמו בגדולה, היינו אומרין דכיון שרוב הסרכות עוברות במו"מ והך עברה במו"מ, הוי כתרי רובי ול"ח שהיא סרכא המטרפת ושניתקה מפני רכותה, ודוקא משום דלא שכיח בהו סרכא, ל"ש לומר שרוב הסרכות בעגלים כשרות, והדר יש למיחש לה דשמא ניתקה מפני רכותה, ועמ"ש הפמ"ג בש"ד (ס"ק ט) וז"ל ואין להקשות מנ"ל להר" ץ לומר כן ולא סגי בטעמא, דהרמ"א דמש"ה עברה דרכה היא, די"ל דמנין לנו להחזיק ריעותא ובצירוף הטעמים מטריפין עכ"ל. ומבואר מדבריו שהר"ץ לא בא לחדש יותר מהרמ"א, ולומר שבודאי היא סרכא גמורה, ובא לבאר דברי הרמ"א, דמש"ה חיישינן שנתקה מפני רכותה, משום דבעגלים ל"ש לומר שרוב הסרכות עוברות במו"מ, והגם דכשנמוחה ע"י מו"מ, תו ליכא אלא חשש מיעוטא בעלמא לומר שהיתה סרכא גמורה, אכתי מתסרא שלא במקום הפ"מ, ובד"מ כתב וז"ל נוהגין שלא למשמש בעגלים כך אמרו לי וכך עשו מעשה שהטריפו סרכת עגל ולא רצו למשמש עכ"ל. וכתב בלשון ולא רצו, כאילו היה תלוי ברצונם [וע' ריש ב"ב ויבמות דף לט] משום שהטריפו דוקא שלא במקום הפ"מ, וע' חולין (דף נג) רש"י ד"ה אתריה, ועמ"ש הח"ס יו"ד (ת' לט) ליישב סתירות ברמב"ם, שפירש בפי' המשנה סוף ביצה דמשקין ושוחטין שאם יש סרכא חלושה נשמטת ונכרתת ע"י ההשקאה, ובפ"ג דתמיד פירש שמשקין התמיד מים קודם שחיטתו לפי שזה ממהר להפשיטו, דבתמיד שהוא כבש בן שנה דלא שכיח סרכות הריאה, א"צ להשקות מפני זה, ולפ"ז יקשה קושיית הצל"ח בפסחים (דף כ) בהא דקאמר שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר כו', ודצ"ל כמ"ש הקצה"ח (סי' תו), ולענ"ד שפיר י"ל להרמב"ם כפרש"י פסחים שם ומשום דבבהמת קדשים אין צורך להשקותה בשביל הסרכות, דהרמב"ם לטעמיה (פי"א משחיטה ה"ז) שמדינא אין צריך לבדוק הריאה, והא דקאמר בסוף ביצה דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דלשקי אינש בהמתיה והדר לשחוט משום סרכא דמשכא, היינו כדקאמר שם (דף כה) שלמדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח ודרמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל וע"ש בתוס' דליכא איסור דנשחטה עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טרפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כ"כ, וכיון דאורח ארעא לבדוק מקודם הריאה, מש"ה קמ"ל אגב אורחיה (מילתא, בדרך ארץ כדפרש"י) דלשקי אינש בהמתיה כו' שאם יש סרכא חלושה נשמטת, ומש"ה בתמיד שהוא קדשים א"צ להשקות מפני הסרכות, דדוקא בחולין אורח ארעא לבדוק הריאה מסרכות, משום שאם נמצאת טריפה, גם אם יאביד הריאה, אי תהא טריפה דקמי שמיא גליא שאכל טריפה יהא נענש כשוגג, משא"כ בקדשים דלא שייך זה, ולא יענש כיון שטעה בדבר מצוה וכמ"ש בפסחים (דף עג) שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור, ושאני טרפה שבגלוי דכיון שגלוי ונראה לא חשיב כאונס כשלא השגיח כלל, משא"כ הכא שאינו גלוי מבחוץ ואף בחולין ליכא חיובא אף מדרבנן לבדוק הריאה להרמב"ם, ובזה א"ש דקאמר אגב אורחיה קמ"ל כו', ולא קאמר דהוי חיובא מדינא שלא ישחוט ביו"ט שלא לצורך [וי"ל דאי קמי שמיא גליא שתועיל ההשקאה גם בלא השקאה קמי שמיא גליא שהבהמה כשרה ודהויא שחיטה לצורך וצ"ע], דלפ"ז ליכא חיובא מדינא, דהוי רק דרך ארץ בעלמא לבדוק מקודם הריאה מסרכות, [וע' מנחות (דף סד) נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין מהו כו' ולא נקט נמצאת טרפה מהו, ולהש"מ ד"ה בתר מחשבתו, א"ש, דשאני התם שאינו אלא למצוה מן המובחר, אבל לפי' רגמ"ה דכחושה בבני מעיים שאין בה חלב להקטרה, הדר מוכח מדלא נקט נמצאת טרפה, דבענין טרפות לא משכחת שיצטרך לבדוק, ומש"ה נקט כחושה בבני מעיין, שבודאי יתודע שצריך לשחוט השניה], וא"כ ניחא הא דנקט בפסחים ובחולין (דף לו) פרה של זבחי שלמים, משום דבקדשים שא"צ להשקות להסיר הסרכות (וגם לפמ"ש החו"ד בבית הספק בהא דחולין (דף יא) דבמצוה צריך לידע שמקיים בבירור ויש לחוש בקדשים יותר לחשש טרפות, אכתי מוכח מדלא קאמר במנחות (דף ו) צריכותא דאי ממשקה ישראל כו' סד"א להקל בספק ומיעוט, דאין חומר בזה בקדשים מבחולין, ומ"ש הריב"ש ת' קסג) שגם, בקדשים צריך לבדוק מסרכות היינו לפום דס"ל שהבדיקה חיובא מדינא, ע"ש מהירושלמי ומדרש, ובתשב"ץ (ח"א ת' סז) דייק וכתב דוקא משום שאסור מה"ת, משא"כ להרמב"ם שא"צ מדינא לבדוק הריאה, וע' מ"ש הנו"ב יו"ד (ת' נ"ז) שא"צ לברר היכא שגם אחר הבירור לא יתברר לגמרי, וה"נ גם כשימצא סירכא לא יתברר שניקב גם קרום התחתון וכמ"ש התב"ש דהוי רק ספק טרפה] אינו משקה אותה אלא כדי שתהא נוח להפשיט העור, ומש"ה נקט של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים ומתעסק ליפותם כו', ומתיישב פרש"י גם להרמב"ם, ויש להאריך בזה, ועכ"פ לא נשמע מידי מהפה"מ להרמב"ם לענין ההפרש בין סרכות של כבשים, ועכ"פ כיון שמלשון הרמ"א והד"מ מבואר כמ"ש בגבעת שאול שהביאו הלב"ש, יש ללמד זכות שאין נכשלין באכילת טרפות מה שנוהגין להקל במיעוך סרכות העגלים הרכים, הגם שאין תועלת וקולא כלל בהרעבון מעל"ע ולא יצאו בזה מכלל עגלים הרכים וכמ"ש, רק דכיון שהחומרא בזה הוא מצד המנהג, ובמקום הפ"מ שרי כשעוברת בקלות, הם נוהגין להקל כה"ג, אך בודאי יש למחות בידם שהוא מעשה אכזריות לצער העגלים בצער מרובה רעבון מאכילה מעל"ע, שבזה מראין בעצמן שהן בכלל הטבחים שותפיו של עמלק שהתאכזר ולא ידע רחם, ויראו לנפשם מפחד העונש, וכמו שביארתי למעלה שאין שום היתר לצער בע"ח בשביל תועלת וריוח ממון, וכי נצטוינו לחמול על כל יציר נוצר, וכמ"ש בספר חסידים (סי' תרסו) שעתיד ליתן הדין מי שמשים משאוי על בהמה יותר מיכלתה וסיים שם וז"ל ר"י אומר משום רבן גמליאל הרי הוא אומר ונתן לך רחמים ורחמך הרי סימן זה מסור בידך כל זמן שאתה רחמן ירחם ה' עליך. וכתבתי הנלע"ד: אליהו באאמ"ו הרב הה"ג ר' נפתלי הירץ שליט"א קלאצקי סימן לה

הרמב"ם (פ"א מהלכות כלים הלכה ה') כתב וז"ל כלי זכוכית אינן מקבלין טומאה מד"ת, וחכמים גזרו עליהן שיקבלו טומאה הואיל ותחלת ברייתן מן החול ככלי חרס הרי הן ככלי חרס, ומפני שתוכן נראה כברן לא גזרו עליהן שיטמאו מאוירן אלא עד שתגע הטומאה בהן בין מתוכן בין מגבן ככלי מתכות, ולא גזרו טומאה על פשוטיהן אלא על מקבליהן ואין להם טהרה במקוה, ואין שורפין עליהן תרומה וקדשים שלא גזרו עליהן אלא לתלות, ובהשגת הראב"ד וז"ל, אין זה הטעם על דרך ההלכה אלא מפני שתוכן נראה כברן עשו גבו כתוכו ומטמא מגבו, וא"ת יטמא מאוירו ככלי חרס, א"כ יהיה חמור מכל הכלים הכתובים בתורה שלא מצינו שלש טומאות הללו בשום כלי, מיעטו את האויר מפני שהוא חידוש, וכתב הכ"מ די"ל שהרמב"ם סובר שכשהקשה הש"ס אלא מעתה לא ליטמו מגבן, בכלל זה הוא שיתטמאו מאוירן ככלי חרס, וכי שני רב אשי הואיל ותוכו נראה כברו הוי נמי טעמא בין שמטמאין מגבן בין לענין אוירן, דכיון דלא דמי לכלי חרס שאין תוכן נראה כברן וכלי זכוכית תוכן נראה כברן אין לדמותן לגמרי לכלי חרס ושלא כפרש"י עכ"ל, ומוקשה לענ"ד דהא בלשון הרמב"ם מבואר דשוינהו ככלי מתכות, ושלא גזרו טומאה על פשוטיהן, ולא אתי כאוקימתא דרב אשי דלעולם לכלי חרס דמו