אמרי שפר קלצ'קין עו

וחיה כ"ה שנים, ועמ"ש בזה הח"ס (חיו"ד ת' שלה), וכן יאמרו הרופאים שביחוד בתליה וחניקה, יארע כזאת, ולזאת פעל עליו הזרם העלעקטרי כמבואר], ומצינו בחולין (דף כא) דתנן הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאה כזנב הלטאה שמפרכסת, ופרש"י דאע"פ שמפרכסת אין זה חיות שהרי זנב הלטאה חותך אותה לגמרי והיא מפרכסת, ובפה"מ להרמב"ם (פ"א מאהלות משנה ו שיקרה זה לקצת מיני בע"ח כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשט בכלל האברים משורש והתחלה אחת אבל תהיה מתפרדת בכל הגוף, וברמב"ם (ספ"א מט"מ) דכשהותז ראשו מטמא אף ע"פ שעדיין מרפרף באחד מאבריו, ובפ"א מא"ב שאפי' שחט ב' סימנין ומפרכסת כו' עד שיתיז את ראשה, וכן קאמר בב"ב (דף קמב) למימרא דהוא מיית ברישא והא הוה עובדא ופרכס תלתא פרכוסי, מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת, וכן בערכין (דף ז) ובנדה (דף מד), וצ"ע הא דפרש"י בחגיגה (דף יא) ד"ה כזנב הלטאה, לפי שמפרכסת לאחר שנחתכה והיינו מקצתו שהוא ככולו שיש בו חיות, וצ"ל כוונתו שנשאר בו כח התנועה שנראה כמו שיש בו חיות, והא דמהני פרכוס בשוחט את המסוכנת, היינו דכיון שאין שום קלקול וטריפות באבריה וגידיה, רק שנראה בה ריעותא שמעמידין אותה ואינה עומדת, מועיל הפרכוס לסלק הריעותא, אף שהפרכוס אינה הוראה גמורה על החיות, וכן מ"ש ביומא (דף כג) ועדיין בני מפרפר ולא נטמאת סכין, היינו דכשהוא מפרפר יש להעמידו בחזקת חי שלא מת עדיין מפצע הסכין בלבו, וע' חולין (דף קכא) שחט בה ב' או רוב ב' ועדיין היא מפרכסת יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת, ויתכן שלענין הרגש הכאב יצתה מכלל חיה, ואינה מרגשת כאב וצער, וגם האדם לא ירגיש כל כך הכאב בעת זוב דמו מהפצע, כאשר רגש הכאב יובילו העצבים (נערווין) ממקום הפצע להמוח, ובעת זוב הדם מהצואר, שישטוף הדם מהמוח וכל גידי הגוף להצואר וחוצה, יעצור הזרם ההוא וישבית הזרם ההפכי, המוביל ומביא הרגש הכאב מפצע הצואר להמוח, וכן יעידו הנפצעים בכדורי עופרת במלחמה, כי בעת אשר יעמוד זרם הדם, אז ירגישו ביותר הכאב ועיין במחברת הרעאל ענציקלאפעדיע לחכמת הרפואה היו"ל ע"י איילענבורג, ארטיקל אנאסטהעזיע, וזה לשונו דורך לאקאלע אנאסטהעטיקא, קאלטע, האהע היטצעגראדע, זאוויע אויך דורך געוויססע עקסאנטהעמע, אונד דורך אבשניידונג דער ארטעריעלען בלוטרצופוהר (ארטעריעללע אישעמיע) אין פאלגע פאן געפעסס קראמפף, עמבאליע, אנהאלטענדער קאמפרעססיאן בעדינגטען אנאסטהעזיען. ועד"ז נבין שבזרם ושטף הדם מהפצע, לא יובילו העצבים הרגשתם להמוח, ומה גם בבע"ח נעדרי השכל אשר גם הרגש הכאב קטן אצלם מבאדם וכמבואר למעלה, בפרט שאין הפרכוס מוכיח על רגש החיים [וכן הקול הבא מתנועת האויר דרך הצואר] וכמו שמבואר בדברי רז"ל שהובא למעלה, והגם שדברי רבותינו ז"ל אינם צריכין חיזוק, בכ"ז כאשר מטרת הדברים האלה הוא להשיב דבר להמתלוננים על השחיטה, מצאתי נכון להעתיק דברי הפיזיאלאג וואלענטין בספרו (אות 2283) וז"ל, מאן קאנן אין פריש געטעדטעטן זויגעטהיערן הייפיג זעהן דאסס זיך דאס צווערכפעלל לענגערע צייט הינדורך אבוועכסעלנד פערקירצט אונד ערשלאפט, דיא טרעננונג דער ביידען צווערכפעלל נערווען העבט ניכט איממער דיא וועכסעלטהאטיגקייט אויף... מאן זיעהט ביסוויילען אין זויגעטהיערן דאס זיך דיא רעסטע דער צווישענ ריפפענמוסקעלן דיא צווישען דען אויסגעשניטענען ריפפען ליעגען, רהיטמיש בעוועגן, אונד העגלע בעמערקטע דאס גלייכע אן דער אינטערקאסטאל מוסקולאטור איינעס ענטהויפטעטן... דער הארנ לייטר דער אויססגעשניטטענן הארנווערקצייגע פאן קאנינכן קאנן נאך לאנגע צייט איינע רהיטמישע פעריסטאלטיק דארביעטן.. האטטע איך דאס הינטערע לימפהערץ דעם פראשעס אונפערזעהרט אויס געשניטטען אונד ראש אונטער דאס מיקראשקאפ געבראכט, זא זאה איך עס נאך איינע צייט לאנג פארטקלאפפען, [וכתב שהקנה וושט ויתר האברים בעלי חלל ימעט הרגשתם, ושלזאת לא נרגיש כ"כ בהילוך המאכל דרך הושט ובני מעים], וכ"כ הד"ר האפמאן בהרעאל ענציקלאפעדיא ארטיקל הינריכטונג, כי בהנידונין בכריתת הראש ע"י גוילאטינע וכדומה, נראה פתיחת וסגירת הפה, עקימת וסבוב העינים, ושבץ הפנים ודפיקת הלב אחר כמה שעות, והגם שכבר פסק מהם הרגשת המוח והעצבים, יע"ש בדבריו, הרי שאין בפרכוס ותנועה הוכחה על החיות, אחר שיתמיד זה באיזה אברים מנותחים אחר שכבר הובדלו ונכרתו מגוף הבע"ח, וסיבת הדבר אשר, יתמיד בהם התנועה, הדפיקה וההתכווצות, יתכן היות לדעתי, שהוא בכח מעמיד הפעולה (אינערציא), כאשר עגלת הקיטור אשר תרוץ, בכח הקיטור הדוחף, תרוץ מאליה מרחק ידוע גם כאשר תחדל מוכנת הקיטור מעשות פעולתה, עד ישבת ויעמוד מרוצתה ע"י חיכוך האופנים משביתי התנועה, וכן תתמיד המטוטלת ובמורה שעות) להתנועע בכח הדחיפה הראשונה, ולזאת הלב ויתר האברים אשר הסכינו והתעצם בם ימים רבים, תנועה תמידית, סיבוב ומרוצה, דפיקה והתרפות חליפות כרגע, ישאר בם התנועה, הדפיקה והתכוצות, בכח מעמיד התנועה, איזה זמן גם אחר שפסק ונעדר מהם כח חיים, וכן יתפעלו מפעולת זרם העלעקטרי כאשר עוד ימצא בם כח מניע, עד שבהמשך הזמן יגבר כח משבית התנועה ויפסק וישבת בם התנועה והדפיקה, ולזאת נראה דפיקה בלב הצפרדע המנותח, וכן בחצר הכבד וכדומה, וכאשר כח התנועה תשנה משטרה ומהלכה, כאשר יפריע דבר את תנועתה, יוכל היות התנועה בבע"ח אחר המות, באיזה שינוי מכפי אשר התמידה להתנועע בחיי הבע"ח, ואיך שיהיה סיבת דבר, נדע כי לא נוכל מפרכוס הבע"ח להוכיח ולהחליט כי עוד לא אפס ופסק ממנה רגש החיים, וגם אם נחליט הפרכוס והתנועה לאות חיים, לא ירגיש הבע"ח צער וכאב אחר השחיטה בעת זוב דמו מהצואר וכמבואר למעלה, ולזאת כאשר יזהר השוחט במלאכתו לעשותה כדת ודין, ויזדהר גם בהכנת השחיטה, הפלת הבהמה וכדומה, יהא צער הבהמה הנשחטת אך כרגע, כי קל מהרה יפסקו רגשי מכאובו, ובכל זאת כאשר מחזה הפרכוס מוזרה לעין המביט, יוכלו לעשות פעולות ותחבולות, תיכף אחר השחיטה, להשבית הפרכוס והתנועה כרגע, וישרים דרכי ה', וטובה השחיטה מכל אופני הטביחה ומיתה, וגם תפעל השחיטה פעולתה לטוב על בריאת ונקיות הבשר כאשר יסכימו הרופאים, ונכון לבנו בטוח כי חברת מגיני הבע"ח בארצנו, אשר אנשיה המה שרים נכבדים רמי המעלה, דורשי אמת וחובבי אדם, בתומתם וישרת לבבם, יוציאו משפט צדק בשאלת השחיטה, וכי דרכיה דרכי נועם, ומתאימים עם חוקי החמלה על כל יציר נוצר, אשר נצטוינו מבעל הרחמים יוצר כל ית"ש

יח) ונתבאר מדברי הש"ס והפוסקים, שאין מקום להתיר איסור צעב"ח בשביל תועלת וריוח ממון, ויש מקומות אשר הטבחים מרעיבין העגלים הרכים ומונעין מהן מזון יום שלם מעל"ע קודם השחיטה, כדי שיועיל מיעוך בסרכות שלהם, ויש למחות בידם שהוא איסור גמור מה"ת, שהרעבון הוא צער מרובה [וע' ב"ב דף ח' רעב קשה כו'], ומלבד זה הוא מנהג טעות, כי גם כשמרעיבין אותן מעל"ע, לא יצאו בזה מכלל עגלים הרכים שאין ממעכין סרכות שלהם, עפמ"ש הרמ"א (סי' ל"ט סעיף יגן בטעם הדבר, כי הסרכא עדיין רכה ומתנתקת ע"י מיעוך וע"י הרעבון אינה מתחזקת ואדרבה נחלשת, ומ"ש בפ"ת (ס"ק טו) בשם תשו' הר הכרמל, דכששוהין מעל"ע בלא יניקה יצאו מכלל יונק ושוב מהני מיעוך לסרכות שלהם, היינו כשאוכל בזה המעל"ע, ובזה יצא מכלל יונק שכבר א"צ לאמו, והעגל מתחזק בזה והסרכא נעשית קשה, משא"כ כשמרעיבין אותו שבזה נחלש יותר, אלא שנהגו להקל בזה עפמ"ש הלב"ש (סי' לט ס"ק קנד בשם הגבעת שאול דהא דבעגלים הרכים ל"מ מיעוך הוא חומרא גדולה ע"פ מנהג עירו של הרמ"א ע"ש, והגם שכ' הרמ"א שיש קבלה בזה להטריף, מפרש לה דקאי עמ"ש הרמ"א מקודם וז"ל המנהג בעירנו למשמש ולמעך בכל הסרכות ואין חילוק בין סרכא לסרכא, ונכון לחוש למה שכתבתי אם לא בהפ"מ. עוד נהגו בעירנו להטריף כל סרכות גדיים וטלאים ועגלים הרכים כו', ומשמע שמנהג עירו היה למשמש ולמעך גם שלא במקום הפ"מ, וכמו שנוהגין עתה. ונהגו