אמרי שפר קלצ'קין עה

שם, שכתב דטעמא דר"י שצריך לשחוט הורידין, הוא כדי למהר מיתתה, ורבנן וסוגיית הש"ס חשבו שבשחיטת הסימנין בלבד, תמהר למות, ונפלאתי איך עלה בדעתו לפרש טעמא דר' יהודה, היפוך מהמפורש בש"ס דטעמא דר"י הוה מטעם חשש בליעת הדם בהבשר, וגם איך עלה בדעתו לחשוב שנעלם מרבותינו ז"ל הדבר המוחשי, שבשחיטת הסימנין בלבד, אפשר שתשהה למות, והלא מצינו לרבותינו ז"ל שאמרו ביבמות (דף קכ) ובגיטין (דף ע) דשחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, תי הוא וסופו למות, וע"ש שאינו גולה, דשמא הרוח בלבלתו או שמא איהו קירב מיתתו ע"י פרכוס, [וגם באדם קאמר שנעשה חלל מצוארו עיין סוטה דף מה, וסנהדרין דף לז] ובזה לא פליגי רבנן כלל, אלא דפלוגתייהו לא הוי רק בענין חשש בליעת הדם, דמש"ה ס"ל לר"י שצריך לשחוט או לנקוב ב' הורידין, וגם היכא דליכא ענין צער כלל להבהמה הנשחטת כגון שסך צוארה מקודם בסמים מרדימים ומסובבים אפיסת הרגשה באותו מקום [אנעסטהעזיא לאקאליש], וכבר היה נמצא זה בימי הש"ס, כמבואר בב"ק (דף פה) שהבאתי למעלה, שע"י סם יכלו לקצוץ היד בלא שום צער, וכן מצינו בב"מ (דף פג) אשקויה סמא דשנתא ועיילוה לביתא דשישא וקרעו לכריסיה [ומ"ש לביתא דשישא הוא להגן מפני הרוח המבלבל כמ"ש ביבמות (קכ) וכדי שיתרפא אח"כ הפצע, והקרע] עוד ראיתי להחכם הנ"ל בהעתקתו במסכת חולין (ד' נז) דקאמר הש"ס דתרנגולת היתה לו לר"ש בן חלפתא שנשמטה ירך שלה ועשו לה שפופרת של קנה וחיתה, וכן שתרנגולת היתה לו לר"ש בן חלפתא שניטלה נוצה שלה והניחה בתנור וטלה עליה במטלית של טרסיים וגידלה כנפיים האחרונים יותר מן הראשונים וכתב המעתיק שרחוק הדבר לומר שלתרנגולי ר"ש בן חלפתא אירע מחלות כאלה, ושלדעתו עשה ר"ש בן חלפתא, שהיה עסקן בדברים כדקאמר הש"ס, בחינות ונסיונות בתרנגוליו, ושמט ירך שלה, לפי שרצה לידע בנסיון, אם יועיל עשיית שפופרת שתשוב לאיתנה, וכן נטל נוצתה, לעמור על המבחן, אם יחזור ויגדלו כנפיה ע"י ההנחה בתנור, וכמו שחוקרי ורופאי זמנינו ישתמשו בנסיונות בבע"ח [טהיערעקספרימענטאציא], ינתחו ויפצעו גידי ואברי הבע"ת בחיותם [וויוויזעקציא] ובבחינותם יעלה להם לדעת דברים הנחוצים לחכמת הרפואה, וכן כתב במאמרו ע"ד רפואות התלמוד ע"ש, ודבריו אלה נסתרים מלשון הגמרא שנשמטה ירך שלה, ולא ששמט ירך שלה, וכן קאמר שניטלה נוצה [וע"ש דקאמר מאי עסקן בדברים א"ר משרשיא כו', וע' פרש"י, ולא קאמר שנקרא ע"ש בחינותיו אלה], וגם אין הדבר ברור שמותר לצער בע"ח בצער איום כזה, לצורך בחינות ונסיונות, ולא מצינו שהותר אלא לצורך רפואה, ולא לצורך בחינה, שאינו אלא ענין ספק, אולי יסתעף מזה תועלת בחכמת הרפואה, ויש גם בחכמי העמים שיתמרמרו ויתאוננו על מעשה האכזריות שיעשו החוקרים בבחינותם בגופות הבעלי חיים, ויסדו להם חברת, "אנטיויוויסעקצאניסטן"וכבר נשאו ונתנו בהשאלה הזאת, באספת הקאנגרעס של גדולי חכמי הרופאים בלונדון בשנת תרמ"א, כאשר קראתי תוכן דבריהם במכ"ע האנגלי "טיימס" מיום ה' אויגוסט [בהוצאה השבועיית] וכי הפראפ' ווירכאוו מברלין נשא מדברותיו בקהל האספה, כי אין בזה עול ואכזריות וכל עוד אשר ניתן רשות להאדם להמית הבע"ח לאכול מבשרה, לו הצדקה לעשות בחינות בגופי הבע"ח אשר אך בעזרת הבחינות ההם, תצעד חכמת הרפואה והפיזיאלאגיא צעדי ענק בימינו אלה והאם נוכל להעמיס על הרופאים, אשר גם בלעדי זאת נכונים לצלע בהטפלם בחולי מחלות מתדבקות, כי יבחנו בגופותם פעולות הסמים הארסיים וכדומה, ע"ש במכה"ע טיימס. ובכל זאת לא נוכל להחליט, אם ע"פ חוקי תוה"ק, הרשות נתונה לרופא ישראל, להטפל בבחינות ההם בגופי הבע"ח, כי במה נחשב הוא צער השחיטה והמיתה, אשר הוא אך רגעי מספר, מול הצער האיום שיסבול הבע"ח שעות וימים רבים מבחינות ההם, ומצאתי בתשובת הגאון שבות יעקב ז"ל (ח"ג ת' עא) שנשאל מרופא מומחה אם מותר להבחין ולהשקות סמים ארסיים לכלב או חתול, למען ידעו פעולת הסמים ההם בענין רפואת האדם, והשיב שפשוט להיתר כמ"ש הרמ"א באה"ע (ס"ס ק) ומפורש בשבת (דף קט ודף עז) שמותר להמית בע"ח לצורך רפואה, ומ"ש הרמ"א שיש מעשה אכזריות במריטת הנוצות, היינו לפי שעושה מעשה בידים, והעוף מרגיש הצער בשעת מריטה, משא"כ בהשקאת הסם, שאינה מרגשת כלל צער בשעת שתיה יע"ש, ולא נתבאר בדברי השבו"י, אם יש להתיר גם לנתח ולפצוע אברי ועצבי הבע"ח בחיותם, שהוא מעשה בידים והצער מרובה במכאוב איום [ובשבת (שם) היינו לרפואה ממש, ולא לצורך בחינה שאינו אלא ספק תועלת]

יז) וזה איזה שנים אשר אנשי החברה מגיני בעלי חיים (טהיערשוטץ פעראיין) החלו לחקור ולדון על דבר שאלת השחיטה, ובאיזה מחוזות במדינות שווייץ, מצאו האנטיסעמיטין תואנה להוציא חוק לאסור השחיטה, ולהנהיג הטביחה ע"י הבוטעראל, שיסמאסקע או מכונה פלעקטרית, ובעוד אשר ילכו לצוד ציד ויגרו כלבי הציד בטרפם, לעונג ושעשוע נפשם, יהפכו כרגע לרחמנים, ותחת מסוה החמלה והרחמים, יתנפלו להציק רבבות אנשים, ולהכרית אוכל מפי אחב"י, ולא ישימו לב למופתי החכמה אשר הראו לדעת גדולי הפראפעסארין כי השחיטה נעלה וטובה מכל אופני הטביחה ומיתה האחרים, ובא קבוצת דבריהם במחברת הד"ר עהרמאן מטריער, אשר נקראה בשם, טהיערר שוטץ אונד מענשען טרוטץ והובא דבריו במכה"ע יידישע פרעססע 18 אפריל שנת תרמ"ה, ונראה שלזה ירמזו דברי המד"ר (אמור פכ"ז) וילקוט משלי (יב) יודע צדיק נפש בהמתו זה הקב"ה שאמר שור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ורחמי רשעים אכזרי זה המן הרשע דכתיב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ולכאורה איזה עניני רחמנות מצאנו בהמן, שיוכל לומר עליו, רחמי רשעים אכזרי [ולא יתכן לומר דקאי על מה שריחם שאול על אגג, וריחם על הרשעים, דמבואר בלשון המדרש דמפרש כאן רחמי רשעים ממש ואולי כוונת המדרש יודע צדיק נפש בהמתו זה הקב"ה המלא רחמים וצוה לנו לדבוק במדותיו, ושלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ובכל זאת צוה והתיר לנו השחיטה, ונראה מזה שאין בהשחיטה ענין אכזריות חלילה, ואשר נמצאו אנשים אשר תחת מסוה החמלה והרחמים יתנפלו על השחיטה, לא נוכל לחשוב כי רוח חמלה על הבע"ת נוססה בם, כי אנשים הנכונים לבקש עלילות שוא ולהשמיד ולאבד את כל היהודים, אנשים כדמותם וצלמם. ואשר להם דעת ורגש להרגיש כאבם, צרותיהם, ומצוקותיהם, ומבלי חמלה ירדפום וידכאום כל הימים, היתכן אשר ימצא קן בלבותם רתמים וחמלה על הבע"ת, ונראה בעליל כי אך מרוע לב התנפלו האנטיסעמיטין במדינות שווייץ על השחיטה, ומצאו בזה תואנה להניק לאחב"י [וע' מד"ר פתיחתא דאיכה ד"ה ר"י פתח משא גיא חזיון, שבשעת חורבן אמר רבש"ע כתבת בתורתך או"ב לא תשחטו ביום א' והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כו', ובמדרש בפסוק טומאתה בשוליה, כתיב ושור או שה אותו ואת בנו וכאן נהרגו בן ואם ביום א' שנאמר אם על בנים רטשה הוי אשר לא כתורתך, וגם המן בקש תואנה ואמר שידרוש טובת העם כי היהודים מרוששים אותם, שיאמרו שה"י פה"י וילכו בטל, ויטילו עצמן על העם], וכבר העיר בצדק החכם מהרי"מ ראבינאוויץ בחוברת "יסודי השחיטה", שאין הפרכוס ותנועות של הבהמה אחר שחיטתה, מוכיחין שתרגיש אז צער וכאב, כאשר גם אתר כריתת כל הראש במכונת הגוילאטינע, נראה בה לפעמים קריצת העינים וכדומה עכ"ד, והחוקרים בחנו בהגישם גוף אדם תלוי לצירי עמוד הגאלוואני, וראו שפרפר בתנועות מוזרות [ואשר יש שישפטו מזה כי כח העלעקטרי יפעול על הנפש, לא כן הוא, ואך כאשר נשאר עוד בגופו כח חיים בלתי מורגש, שב לתנועה מורגשת בכח גירוי הזרם העלעקטרי, וכאשר נראה כי הזרם העלעקטרי לא יפעול מאומה על הגוף אשר כבר אבד ממנו כל כח חיים, ופעמים נשאר בו כח חיוני, גם כשלא נראה בו אות ורגש חיים, וכמפורש בנדה (דף סט) דזב וזבה שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר, דאז הוא דהוי מת בודאי, ובפ"ח דמסכת שמחות שפוקדין על המתים עד ג' ימים ומעשה שפקדו אחד